יעלו פה תיאורי טיולים שאנחנו עושים באופנועים ואולי גם טיולים אחרים...
ואולי גם סתם הגיגים, מה שיבוא.
בכל מקרה ורק שיהיה ברור,
כל מה שכתוב פה מהווה תיאור חוויתי
ולאו דווקא מדויק של הקורות אותנו ולכן אין להסתמך עליו לשום מטרה
ובוודאי איננו אחראים על כל הסתמכות כזו, כן?
הטיול הקודם נגדע כזכור באיבו. לכן התעקשתי לצאת השבוע לטיול "מתקן" למרות תחזית מזג האוויר שהייתה מאוד קרה וגשומה. עקרונית, עם תחזית כזו יש שתי אפשרויות. ניתן לברוח כמה שיותר רחוק בתקווה שענני הגשם לא ישיגו אותנו וניתן גם "לחבק את הגשם", לצאת ארוזים במיטב עטיפות הניילון אל הבוץ והשיטפונות, הגשם והקור. הפעם בחרתי באופציה הראשונה. לערבה. חוצה ישראל שהסתיים לפני כמה ימים, הדקאר שכבר דופק בדלת ומעל הכל התוואי של הערבה בואך מצפה, כל אלה דחפו אותי למסלול מהיר, קשוח, ארוך ומאתגר. לראשונה אפילו עשיתי תכנון זמנים מדוקדק כי והיה ברור שכל סטייה ממנו תסכן את סיכויי ההשלמה של המסלול. תוסיפו לזה את העובדה שהתאריך,21 לדצמבר, היום הקצר בשנה שהובטח שהוא גם סוף העולם תבינו שיצאתי למסלול הזה עם איזה קמט דאגה אחד או שניים. ההכנות המדוקדקות שעשיתי והעקשנות שהפגנתי במיילים טרום הטיול לא הפריעו לחברים הטובים שלי לאכול לי את הראש אפילו בדרך דרומה על שינוי היעד לאיזה טיול דיונות באיזור חלוצה. כמעט נשברתי. רק גיל שטען שעם צמיג אחורי כמו שיש לו הוא לא יכול לרכב בדיונות גרם לכך שהטיול יצא לפי התכנון. וטוב שכך. שלא כמקובל במקומותינו. נפתח בסרט והיומן יגיע אחר כך.
פרולוג: כזכור למי שקרא את סיפור הדרך של הטיול הקודם, אריק היה מאוד מאוכזב מתפקודו של ה 640 הנאמן שמלווה אותו כבר כמעט עשור והחליט להחליף אותו. שלושת השבועות שעברו בין הטיולים נוצלו על ידיו לביצוע סדרת הפעולות הבאות: 1. להחליט לקנות אופנוע אחר 2. להתחרט 3. להזמין באיביי בולם חלופי לשיפור התנהגות הפרד 4. לגלות שהבולם שהוזמן לא מתאים 5. לגלות שהבולם שהוזמן אבד בדואר 6. לקנות בתוך יומיים 530 קטומ במצב דנדש שמתאים לו כמו כפפה ליד. בעצם הרכישה הזו נותרתי דו"ש יחיד בחבורה ומטחי אכילת הראש שדוחפים גם אותי להחליף לאיזה משהו צנום התחילו להיות יותר מאשר סתם מכה קלה בכנף ואפילו התחלתי לשוטט במחוזות יד 2 ולבדוק את זמינות האפטרמרקט של כל מיני צרצרים ר"ל. ולמה זה חשוב? כי חוק טבע ידוע הוא שמכשיר מכני כלשהו, יהא זה אופנוע, מכונית, מחרשה או בלנדר, ברגע שהוא מועמד להחלפה במודל חדיש יותר, מיד הוא גומל לבעליו בסדרה של תקלות מכניות שונות ומשונות למען יהרהר במעשיו, יוציא את שארית ממונו על תיקונים ולא יישאר לו כסף לשידרוג. זה בדיוק מה שקרה בטיול הזה. כמו תמיד נפתח את התיאבון עם הסרט של רון ונמשיך משם:
הדיווחים על שטפונות בנחלים הגדולים בסוף אוקטובר גרמו לי להוריק מקנאה אבל ענייני לוחות זמנים, אירועים בגני הילדים ושאר ענייני מלאכת החיים כפו הפסקה של חודש (!) בין הטיולים אבל היה ברור שכשנחזור, נוסעים דרומה, לפארן, לראות על מה כל המהומה. אם נקפוץ לסוף, המהומה הייתה מוצדקת לגמרי. הנה הסרט של רון, תראו בעצמכם:
ולחדשות בהרחבה: אספנו את עצמנו ונסענו לפארן. היינו שישה: רון, אמיר, אריק, עמירן, משה ואני. הדרך ארוכה ולכן ירדנו ערב קודם, השתקענו בחאן אבירן שמנוהל על ידי עמוס ושולי בקפדנות ראויה לציון וכך גם המקום נראה. מתוקתק ומוקפד. זו לא הפעם הראשונה שלנו פה וככל שזה תלוי בנו גם לא האחרונה. ברוח הימים האלו הנסיעה בכביש 40 דרומה לוותה במבטים מודאגים סביב והיה נדמה שאפילו קלטנו יירוט אחד אי שם במערב אבל בסופו של דבר יצאנו מטווח הטילים ורק קרייניות גלגל"צ המלחששות המשיכו להזכיר לנו שבמקומות אחרים יש גשם של רקטות. בערב, כמקובל באירועים מסוג זה, פירקנו ערימות של בשר בניצוחו של אמיר שנתן עבודה על המנגל ויחד עם בירה קרה היינו שבעים ומבושמים קלות. משם פרשנו לג'קוזי החמים לשעה של הירגעות לקראת שנת הלילה.
בבוקר השכמנו לקול הטרקטורים שיצאו לעמל יומם (בתאילנד כבר צהריים, אז הם רגילים) והתארגנו ליציאה. יצאנו מהשער האחורי של פארן, הקפנו את החממות מדרום והתחלנו למשוך צפונה, בציר האדום שרץ על הסוללה שמגינה על החממות משטפונות הפארן העזים. חצינו את ערוץ הפארן והמשכנו צפונה לכיוון רמת ברק. השבילים פתוחים, האוויר קריר ולמי שרוכב ראשון גם אבק אין, תענוג של פתיחת יום.
רכבנו ברמת ברק, במקביל לנחל זעף בואך הר כיפה. האיזור הזה מספק את מעט אירועי העבירות שיש במסלול של היום במיוחד ככל שמתקרבים להר כיפה. כמה עליות משובשות שלא מציבות אתגר קשה מדי למי שבוחר נתיב נכון, אני מניח שג'יפים מתקשים שם קצת יותר.
רוב השבילים נוחים, מאפשרים לפתוח גז מהר והאמת שלחכות לחברים עם המצלמה ופתאום לראות איזה ראש חץ כזה דוהר ברעם מנועים בכינון ישיר לכיוון, הזכיר קצת גיחה של בחורינו הטובים מעל עזה.
אז דהרנו וטיפסנו והתקרבנו להר כיפה, בשביל הירוק המוליך לתצפית יש ישורת רחבה וטובה שנוצלה על ידי רובינו לבדיקת המהירות הסופית של האופנועים. הגענו לתצפית הר כיפה. מוקדשת לרותם שני, (שווה להיכנס לקישור ולקרוא איך כתב יפה פנגס). הנוף מהתצפית לא פחות ממהמם. הורדנו קסדות ונשמנו קצת נוף.
מתצפית הר כיפה המשכנו לבסיס הצבאי הנטוש ששמה וחזרנו לשביל הכחול שמושך לכיוון כביש 40. השביל בקטע הזה עביר לכל רכב והמנועים הגדולים שלנו חגגו שם ממש. עפנו אותו עד הכביש ועצרנו עם חיוך גדול. רק עמירן וה 250 שלו הגיע הרבה אחרי כולם, הוא אמר שעצר להשתין. יאללה בסדר. בטיול של היום אין תחליף לסמ"קים. חתכנו כמה ק"מ דרומה על כביש 40 עד הכניסה לשביל האדום של קניון עדה והפארן. שם מיקמנו את נקודת התדלוק הראשונה של הטיול. המסלול מתוכנן לכ 200 ק"מ ואין תחנות דלק בדרך כך שערב קודם עצרו רון אמיר ועמירן והטמינו כמות מספיקה של דלק בשתי נקודות בהן המסלול חותך את כביש 40 וזו הייתה הנקודה הראשונה מבין השתיים. מילאנו והמשכנו בשביל האדום לאורך הפארן. שוב פעם שביל מהיר, מצערות פתוחות וטיסה בגובה נמוך. לא התעכבנו בקניון עדה ואבן החול הנובית תחכה לפעם הבאה.
משם המשכנו עם השביל הירוק שנכנס לתוך נחל שזר, משה הסב את תשומת לבנו ל "אריה השואג" שנמצא על השביל, אז עשינו שם עוד תמונה.
בנחל שזר אבנים גדולות, והרבה עבודת ידיים. קצת פחות מהיר ממה שהיה עד עכשיו אבל זה גיוון טוב שמשמר את הדופק למעלה.
מנחל שזר עלינו לשביל מטווחים צהלי שמעוטר במכתשי פצצות לרוב (סכנה!!! הכניסה רק בתיאום). עצרנו שם לתמונה קבוצתית ליד איזה BTR שידע ימים טובים יותר.
המשכנו לרכב לאורך השביל שעובר בתוך אחד משטחי האש הפעילים ביותר שישנם. ניכר שהרבה מים זרמו בשטח בזמן האחרון והציר מחורץ ובמקומות מסוימים קשה למעבר. יש גם סכנת נפלים גדולה מאוד כך שבדיעבד הייתי מוותר על הכניסה לנחל שזר וממשיך עם הפארן בציר האדום.
בכל מקרה, המשכנו לרכב כשפנינו מכוונות לבראנץ' בקניון הלבן בנחל שגיא.
ואז הגענו לקניון הלבן בנחל שגיא. כמו שכבר כתבתי, המים שם היו סיבה מרכזית למיקום הטיול ולכן שמחנו לראות שעדיין הגב מלא. אולי לא מלא כמו לפני חודש אבל מלא בהחלט. חלקנו חיש מהר פשט בגדים ונכנס למים הקרים וחלקנו הסתפק בצפייה מהבלקון.
היה ממש כיף במים. בוץ חלקלק מתחת לרגליים, מים קפואים שעוד לא התחממו מהבוקר שעשו ממש ריסטרט לגוף. שכשכנו, והשפרצנו כמו ילדים. אריק אפילו התמרח בבוץ שבקרקעית תוך כדי שהוא מייחס לו סגולות רפואיות כלשהן. לא התרגשנו, אם הוא שרד את רחיצת הפנים בגבי שיש, בוץ מהקניון הלבן קטן עליו.
ככה שרפנו שם איזו שעה וחצי, בינתיים המקום התחיל להיות הומה. עוד אופנוע, טרקטורונים, רייזרים, ג'יפים. רק בקאי היה חסר כדי להשלים את ארסנל כלי הפנאי שהסתובבו שם. האמת שבצדק. נהנינו מאוד. גם הבראנץ' שהוגש היה עשיר ונתן אנרגיה טובה להמשך.
רעננים המשכנו בדרך. סיבוב קצר בתוך נחל שגיא והתחברנו לציר הכחול שמושך לכיוון הר צניפים. שוב פעם שביל רחב, נוח, מצערות פתוחות, שלוש ספרות על השעון, שאגות אושר בקסדה. מהר מאוד הגענו להר צניפים. כמובן שלא החמצנו את התצפית מההר, אני מאוד אוהב אותה.
(בתמונה משה מדגמן את אופנת הר צניפים לחורף 2013, אדום הוא השחור החדש).
ירדנו מהר צניפים והתחברנו לנחל צניפים. זה אחד מקטעי הדשדש החביבים עלי ביותר. משהו כמו חמישה קילומטר של חצץ עמוק מספיק בשביל שכל פעולה תיעשה עם גז פתוח אבל לא עמוק מדי בשביל לבחבש את הרכיבה. רכבתי שם עם דם בעיניים וגם נביחות האגזוז הפתוח של משה שישב לי על הזנב הוסיפו לאטרף. עצרנו בשער צניפים עם דופק בשמים וחיוך מאוזן לאוזן וחיכינו ליתר. אריק הגיע והתחיל לקלל את כל העולם ואחותו ובייחוד את האופנוע שלו שהיום לא מספק את הסחורה בקטעים המאתגרים יותר. משהו בבולם האחורי כנראה. גם מגיני הברכיים החדשים לא נוחים, המכנסיים קצת קטנים ובכלל נראה שלא יזיק לו איזה מסע לחידוש כל ציוד הרכיבה כולל האופנוע. סיכמנו שזו כנראה הגיחה המבצעית האחרונה של הקטומ ושנתייחס אליו בעדינות עד סוף הטיול.
יאללה, כדי לרומם את רוחו של אריק המשכנו לכיוון גב צניפים. גם שם יש מים, גם שם שקט ושלווה. עצרנו שם לעוד מנוחה. לא נכנסנו למים אבל השקט יחד עם האוויר הצונן שמים תמיד נותנים סיפקו לנו הפסקת צהריים שופרא דשופרא.
בשלב כלשהו החברים בעטו בי בצלעות, קדימה, בוא נמשיך, אז המשכנו. חזרנו כשלושה קילומטרים חזרה לשער צניפים ומשם בשביל מהיר מאוד לכיוון נחל חיון. כמו עיקר השבילים עד עכשיו, תוואי פתוח, שביל נוח, מדי פעם איזה באמפ או תעלה לשמירת העירנות ולסיוע בהנפת הקדמי לאוויר אבל בסה"כ מהירות שנושקת לשלוש ספרות בקטעים הפתוחים, אטרף.
איך שפגשנו את נחל חיון חזרנו קצת אחורה והופה! גם בגבי חיון יש מים וגם שם התנחלות של ג'יפאים על נשיהם וטפם. לא הפרענו להם יותר מדי, אריק רק טבל את הראש והמשכנו.
נחל חיון עוד מבורדק מהשיטפון ולמצוא את הנתיב הנכון היה מאתגר לפעמים אבל גם את זה עברנו והמשכנו אל הציחור. החיבור מהחיון לציחור עובר דרך שביל סכין חביב שנותן קצת גיוון לשבילים הרחבים מהבוקר.
התחברנו לציחור שגם הוא אחד מנתיבי הדשדש המשובחים שיש למדבר להציע ושוב פעם הרבה גז פתוח, דם בעיניים ועפנו את שמונת הקילומטרים עד שהציחור פוגש את כביש 40. שם גם הייתה נקודת התדלוק השנייה.
מתודלקים חצינו את הכביש ורכבנו בציר הכחול המתחבר לפארן. רגע לפני ההתחברות סטינו לכיוון "הארמון" שבנחל פארן. זו חתיכת יצירה של הטבע, כניסה קניונית צרה שנפתחת לאולם עגול ללא תקרה. יפה יפה.
מהארמון תכננתי לחזור באותה דרך אל הציר הראשי וממנו להיכנס לתלם עשת עד פארן. רון אמר שהוא זוכר שיש דרך שמובילה לתלם עשת בלי צורך לחזור על העקבות וניסינו למצוא אותה. זה עלה לנו ב 50 דקות של ברבור, 20 ק"מ עודפים שבסיומם חזרנו כמו ילדים טובים לשביל הכניסה הראשי, גם על ההרפתקה בתלם עשת ויתרנו ופשוט רצנו על השביל השחור המוביל לפארן כשבלב כולנו תפילה אחת שהדלק יספיק עד המושב.
כנראה שעשינו משהו טוב היום כי כולנו הצלחנו להגיע עד לאוטו. את הקילומטרים האחרונים בשביל השחור עשיתי ברכיבה מקבילה יחד עם משה, האלמנט הזה מוסיף עוד עשרים אחוז לפחות לאדרנלין שגם ככה היה גבוה. זהו יצא סיפור ארוך ליום ארוך. סיימנו בארבע וחצי. תחת הגלגלים עברו כ 220 ק"מ. היה יום מלא וגדוש אבל לא מאוד קשה. אם היה עוד אור (ודלק) הייתי יכול להמשיך לעוד 100 ק"מ כאלו בכיף. גם ריבוי ההפסקות היה משובח.
ואני מוסיף שוב פעם אזהרה גדולה בנושא שטחי האש במסלול. מדובר בשטחים פעילים מאוד (שמסתבר אגב שהחל משבת 17.11 נסגרו לכניסה בשל "המצב") ויש לתאם כניסה אליהם עם מתא"ם דרום.
ןעוד תמונה של הקטומ המקשיש של אריק, מי ייתן ויוחלף במהרה.
לא ממש התכוונתי לסכם את עונת הטיולים שנסתיימה לה (איך יודעים שנסתיימה? פשוט כי אחת חדשה מתחילה.) אבל רון טרח וערך סרט כל כך מקסים שמסכם את הדובדבנים שבקצפת, העידית שבעידית, הקרם דה לה קרם ובקיצור את כל הקטעים המגניבים מהטיולים שעשינו העונה ועוד עשה את זה בכישרון רב כל כך אז אין ברירה, זמן סיכומים הגיע. אם הכברתי מילים על הסרט, נתחיל איתו.
יפה, נכון? אפילו אני, שהייתי שם, קצת קינאתי ברוכבים שבסרט. איפה היינו השנה? הנה רשימה לא מחייבת, לפי סדר א"ב. אום אל קנאטיר, אום דרג', בארות עודד, בורות לוץ, בית שערים, בקעת הירדן, ברכת מן, גליל, דישון, דן, הפג'ר הקטן, הר הנגב, הר חמרן, זהרת אל כולא, חרבת ירדה, חרבת עירב, חרמון, טריק אבו ג'ורג', כוכב השחר, כנף, כרמל, מדבר יהודה, מכתש גדול, מכתש קטן, מכתש רמון, מעלה נביאים, מעלה חצצון, מעלה יאיר, מעלה כותים, מעלה מכוך, מעלה תקוע, מפער פיטם, מצפה רמון, מרזבה, מרסבא, נחל אביה, נחל אדוריים, נחל אלות, נחל אמציה, נחל בירנית, נחל ברקן, נחל געתון, נחל דרבן, נחל השופט, נחל חורשה, נחל חצצון, נחל ניצנה, נחל סרפד, נחל עבדת, נחל עקרב, נחל ערוגות, נחל ציפורי, נחל רז, נחל שלף, נחל תנינים, נחל תקוע, עבדת, עין דמומית, עין מוקש, עין מחוללים, עין ריחניה, עמק יזרעאל, ערד, פורה, צונם, צוקי גיתה, ציר המוסכים, ציר המעיינות, ציר המצלעות, ציר הנפט, קרנטל, רוג'ום א נאקה, רוג'ום אל הירי, רמות, רמות מנשה, רמת הגולן, רמתניות, שדה בוקר. וזה רק מקבץ חלקי של נקודות החן אותן ביקרנו העונה. קצת הזנחנו את איזור הערבה בואך אילת ואת המרכז הקרוב אלינו. נפיק לקחים לעונה הבאה. וחוץ מזה, כרואה חשבון מדופלם, כשעושים סיכום אני לא יכול להימנע מסיכום כמותי. אז ככה נראתה עונת 2012 במספרים. (בלי רומניה, כן? שמה הייתה חוויה חוץ גופית, לא סופרים אותה). 17 טיולים, כ 5 משתתפים בממוצע לטיול, סה"כ רכבנו במצטבר כ 11,600 ק"מ אבל היה לנו רק פנצ'ר 1 בסך הכל (אולי כי ל 2 משתתפים יש מוסים?) שרפנו כ 800 ליטר דלק מאובנים יקר ערך. טיול ממוצע ארך כ 145 ק"מ. מה אומרים כל המספרים האלה? שום דבר. נסיים ב 1 אלוהינו ונקווה שיהיה איתנו גם בעונה הבאה.
החגים חלפו עברו להם, ולמרות שבאופן מסורתי טיול פתיחת העונה קורה בסוכות, השנה היה חם מדי, היינו עסוקים מדי וגם שיכרון רומניה עוד לא ממש עבר לנו כך שבסוכות לא קרה כלום ובשישי שאחריו יצאנו למדבר. מדבר בפתיחת העונה זה מדבר יהודה. איכשהו זה מרגיש כמו מדבר יותר רגוע, יותר קרוב, פחות חם ולפחות בתיאוריה, מתאים לפתיחת עונה. נתחיל עם הסרט? (צילום עריכה הפקה - רון)
ועכשיו הסיפור. התכנסנו במצוקי דרגות, היינו חמישיה. אמיר, רון, אריק, משה ואני. החלק הראשון של היום היה מדבר יהודה הקלאסי בשבילים מסומנים. יצאנו בשביל הירוק ממצוקי דרגות, עצרנו לתצפית קצרה במצפה מכוור, היה חם מדי אז מיד המשכנו חזרה לשביל הירוק דרומה עד שהוא פוגש את נחל חצצון. אני אוהב את נחל חצצון. יש בו הרבה אלמנטים כיפיים והכל בא במנות קטנות, כל הקטע הזה של הנחל חמישה או שישה קילומטר. רגע לפני שמתחילים, מעלה חצצון קורא לנו משמאל. הוא אמנם לא במסלול ורובנו נאמנים לגישה הגריאטרית שמה שלא במסלול לא עושים אבל משה החליט דווקא לנסות. עלינו איתו עד אמצע המעלה וחככנו כפיים זדוניות כשאנחנו מניחים שהוא יפול על הפנים במדרגה ששם אבל משה דווקא הצליח לטפס. מאוכזבים הסתובבנו וחזרנו אל אפיק הנחל.
התחלנו לרוץ בתוך הנחל, אחלה כיף. קצת חצץ, קצת שבילים, הרבה מאגורות מים שתפקידן לתפוס את מי השטפונות חלקן עתיקות וחלקן מודרניות יותר.
זרמנו את החצצון והגענו לרוג'ום א- נאקה. תחנת המשטרה הירדנית מהווה בדרך כלל פינת הפסקה מועדפת אבל הפעם עוד לא עברו 30 קילומטר תחת הגלגלים ולכן עצרנו רק לכמה תמונות מינימליות והמשכנו בדרך.
הנה תמונה אחת שכנראה תעניק לאופנוע של משה את שמו החדש. מרוג'ום א נאקה המשכנו במסענו דרומה על השביל האדום דרך ראס חממה, הקפנו ממזרח את חשם צפרת א-צנע והמשכנו בשבילים עתירי הפודרה המובילים לאום דרג'. בדרך גם ירדנו לערוץ הערוגות ואף עלינו ממנו חזרה בעליות שלא ממש היו קשות אבל בוודאי היו האלמנט הקשה ביותר עד כה ולכן הן ראויות לציון.
הגענו לאום דרג'. עוד תחנת משטרה ירדנית מסדרת ספר המדבר. עמירן לא היה איתנו כדי שיזכיר את ימי האימונים המפרכים בבסיס ההנדסה ששכן באיזור אי שם בשנות השמונים אבל גם כך המקום מלא בכתובות וסימנים לפעילות שכזו. עצרנו שם להפסקה. עברו שעתיים מהבוקר, חמישים קילומטר תחת גלגלינו ועוד לפני שטעמנו מהיין שהביא אריק כבר הייתה תחושת חמיצות קלה בפינו. כטוב ליבנו בקברנה פתחנו ברב שיח לגבי מקורה של אותה תחושת חמיצות. רובנו האשים את רומניה ששינתה לנו את הסטנדרט. התרגלנו לרכב בשבילי יערות מוריקים, כמעט בלי אבנים, רכיבה נוחה וכיפית, גם אם קשה טכנית ופתאום פה חם, השבילים מלאים אבנים, התיק על הגב כבד יותר (כי סוחבים דלק וכלים). אכן חמיצות. אריק הגדיל עשות והאשים את הקטומ הנבל שלו באי חידוש חדוות הרכיבה, רון האשים את הצמיג האחורי הקרח שלו, אני את 30 הק"ג העודפים של ההאסקי ואמיר סתם אמר שזה לא היום שלו. סיכמנו את הרב שיח בכך שיש לנו ארץ נהדרת ואין מה לעשות, אלו התנאים ואו שנלמד לחבב אותם או שנסבול.
בינתיים, בקצה השני של אום דרג', משה התיידד עם מוחמד, רועה צאן מהכפר הסמוך ואף פטפט איתו בערבית שוטפת. כך למדנו על מוחמד שהוא בן 18, העדר אותו הוא רועה מונה 70 פרטים, הוא רכוב על חמור (סירבנו להצעת החלפה ראש בראש) ושעות העבודה שלו במרעה הן מהבוקר ועד ארבע אחה"צ, כשהשמש כבר מאיימת לגעת בהרי חברון שבמערב. חביב ככל שיהיה, זכרתי את סיפור שיירת הל"ה ולא חלקתי איתו אף מילה בנושא המשך המסלול שלנו, אנחנו עוד רגע צוללים לעולם המופלא של שטחי A ו B וגם ככה לא הייתי ממש רגוע.
בסוף ההפסקה בישרתי לחברים שמתחיל פרק חדש במסלול, פרק של ניווט סבוך יותר, סיכויי התברברות גדולים יותר, רכיבה בכפרים פלסטיניים ובשטחים לא מטוילים יתר על המידה ו"נא להתנהג בהתאם". כמו כל נבואה גם זו הגשימה את עצמה די מיד וכבר ביציאה מאום דרג' נתתי שטות של ברבור הגון בן כמה קילומטרים טובים אבל התאפסתי וחזרתי למסלול. רכבנו באיזור זהרת אל כולא, עברנו בין בתים בכפר והופתעתי לטובה מרמת הסדר והנקיון היחסי, במיוחד מול הסטריאוטיפ שיש לרובנו על כפר פלסטיני. הסתובבנו בין חלקות חקלאיות מגודרות היטב ומשכנו מזרחה לכיוון "אל חנזיריה" הרכיבה שם התאפיינה בחלקה ברכיבת סינגלים, אילתור שבילים וקריאת שטח ולכן לא הייתה מאוד שוטפת.
מאל חנזיריה נכנסו לואדי אל מעזה, שם נתתי את הברבור השני (אבל לא האחרון להיום)כשחלפנו מספר פעמים על פני העלייה ממנו לכיוון נחל ערוגות וכשלא מצאנו אותה (למרות שכבר ירדנו אותה בעבר) יצאנו למסע לחקר הסביבה שהסתיים בזה שחזרנו עם הזנב בין הרגליים לנחל, חיפשנו שוב את העלייה והפעם מצאנו אותה.
אל נחל ערוגות הגענו כמוצאי שלל רב ושמחנו לפתוח קצת גז בשבילים הנוחים שלאורכו. רכבנו כשלושה קילומטרים ואז פנינו שמאלה, מערבה לכיוון ואדי סיף. כל הדרך לפני ואחרי נחל ערוגות רצופה בבורות מים ומפעלי מים מקומיים שלוקחים מי שטפונות ואוגרים אותם, יפה לראות. הגענו לואדי סיף, חריץ עמוק מאוד, מלא מערות זוטא בדפנותיו. אנחנו אמורים לחצות אותו, אבל איך? בנקודה המיועדת לא ראינו כל סימן לירידה מסודרת אבל את העלייה שמולה בצד השני של הערוץ ראינו והבנו שאנחנו במקום המתאים. אחרי כמה הלוך חזור (והתעלמות מעצות להמשיך מערבה אל עבר ק"ק בני-נעים, כפר חובבי ציון ידוע) אלתרנו ירידה למטה וממנה המשכנו בערוץ הנחל לעלייה לצד השני. מרוב עצבים על ההתברברות הזו (שלישית במספר) אין משם תמונות למרות שהמקום יפה יפה. מוואדי סיף המשכנו בשבילים טובים יחסית בין כפרים פלסטיניים עד שהגענו לואדי א-צוויה. נחל מקסים שמתפתל בין קירות גבוהים. המקום נבחר להיות נקודות העצירה השלישית שלנו לאותו יום. היינו עייפים, אז נחנו קצת, צחקנו קצת והשבנו את רוחנו. אפילו אמיר חייך בסוף ההפסקה (למרות שזה לא היום שלו).
המשכנו עוד קצת בנחל ואז בשבילים נוחים יחסית עד הכביש שמוביל למעלה עמוס. רגע לפניו, אצל הרשיידה ראינו המון אשקוביות רפאים זרוקות בשטח, סיפור של מימון אירופאי, רצון טוב ובזבוז כסף לריק. רצו לשים את הבדואים באשקוביות, אז רצו. הגענו למעלה עמוס. מול היישוב יש נוף מדהים של נחל ערוגות בערוץ עמוק ומרהיב. עצרנו לצלם.
ממעלה עמוס לקחנו את השביל האדום שהולך לאורך ואדי עבין ורצנו איתו במהירות. בשלב מסוים עלינו מגמה אחת צפונה ומשכנו לכיוון נחל תקוע. בדרך עשיתי משאל קצר בין החברים אם הם רוצים לנסות את מעלה תקוע או לא. רובם אמרו שמעלה תקוע סתם תקוע עכשיו וכל מה שהם רוצים זה את הדרך הקצרה ביותר לקולה זירו. כמובן שנסענו למעלה תקוע. המעלה מחורץ וקשה. טעות בקריאת השטח העלתה אותי ואת רוב הקבוצה למקום ממנו לא אמורים לעלות. אממה, דווקא שם היה סינגל שעולה יפה ובנוחות יחסית למעלה. אז עלינו. לפעמים מזל גם חשוב. דרך הג'יפים הראשית הרבה יותר קשה ומאתגרת ומשה החליט להתעמת איתה חזיתית. כמה חזיתית? בואו נגיד שבשלב מסוים האופנוע שלו עשה סיבוב של 360 מעלות באוויר ונחת על הגלגלים בביצוע שסחט מכולנו מחיאות כפיים סוערות. למשה ולאופנוע שלום.
סיום הרפתקת מעלה תקוע סימן את סוף המסלול, משם רכיבה מנהלתית לכיוון מצוקי דרגות. נזהרתי משנה זהירות מכיוון שפעם אחת כבר התהפכתי קשות שם, מרחק 30 שניות מהאוטו ועוד לעיני רוכבי אופניים, אוי לבושה. הגענו לאוטו בשלום. החמיצות מאום דרג' התחלפה בחיוכי סיפוק ובשרירים כואבים. היה יופי של טיול. לא היו המון אתגרים טכניים אם בכלל אבל 135 ק"מ מדבריים עושים את שלהם לגוף והגעתי הביתה רצוץ ועייף. הייתה אחלה של פתיחת עונה.
(ורק הערה אחת. אנחנו הסתובבנו בשטחים מסוכנים, רש"פ, קרוב לישובי חברון ובנותיה. סיפרנו איך היה לנו אבל כל מי שיוצא למסלול הזה צריך להכיר את הסיכונים שישנם, להיערך בהתאם ולעשות זאת על אחריותו הבלעדית)
הפעם, לפני הכל, אני חושב שצריך לראות את הסרט. רון עשה פה עבודה מדהימה של צילום ועריכת המון חומר (שלושה ימים, שלוש מצלמות) והסרט מעביר בצורה מיטבית את מה שהלך שם. את גבבת המילים שלי תמיד אפשר לקרוא (או לא) אחר כך.
ולחדשות בהרחבה: לפני כמה חודשים באו אנשים שקוראים לעצמם חברים שלי ואמרו לי בוא לרומניה. שאלתי מה יש שם ואמרו לי שיש יערות, הרים, מים זורמים וכל הטוב הזה מהווה רקע לא רע בכלל לסצינת אנדורו משובחת (כך לדבריהם) ששואבת את השראתה ממירוץ ה RedBull Romaniacs שנערך שם בסביבה. הכל בסדר, אבל איך זה קשור אלי לא הבנתי. אם כבר דיסציפלינה של ספורט מוטורי, אני יותר מחובר לראלי מאשר לאנדורו (שזה במילים אחרות, אני מעדיף לשבת יותר מאשר לעמוד) וגם האופנועים שם הם קטומים 450, אף פעם לא התחברתי לכלי האנדורו האוסטרים האלו כך שלא ממש יצאתי מגדרי. בסוף הלחץ החברתי עבד, גם אשתי שאיימה לבעוט לי בראש (פיזית!) אם לא אצא תרמה להחלטה, כרטיס נרכש, מקדמה הועברה ובמוצאי ראש השנה תשע"ג יצאנו לרומניה. סה"כ היינו שמונה רוכבים. אריק , רון, אמיר, עמירן, גיורא, דן, לאון (פרש בודד מהשפלה שהצטרף אלינו) ואני. תחזית מזג האוויר הייתה מעורבת, יומיים של שמש ויום של גשם, היה לנו גם ספק לגבי מזג האוויר בהרים מכיוון שהתחזית מדברת על סיביו, העיר שבעמק בין ההרים ולכן ארזנו מכל וכל. גם חליפות רכיבה רגילות, גם מעילי אנדורו, גם חליפות סערה. שיהיה. בשדה התעופה שקלו תיקי הציוד שלנו כ 20 ק"ג והציוד האישי האחר עוד 10 ק"ג נוספים, כל זה בשביל חמישה ימים. יצאנו מנתב"ג באחת אחר חצות, טיסה קצרה מאוד, קצת יותר משעתיים ונחתנו בנמל התעופה הנרי קואנדה ב Otopeni, רומניה. שם חיכה לנו נהג אלמוני, העמיס את כולנו לתוך איזה ואן והתחיל בדרך הארוכה ארוכה ארוכה עד סיביו. היציאה מאיזור בוקרשט הייתה סיוט לא קטן, כבישים באיכות נמוכה מאוד, תנועה נגדית חזקה, על תאורה בוודאי שאין מה לדבר ואם נוסיף לזה את מצב העירנות המפוקפק שלנו אחרי לילה בלי שינה אפשר להבין למה לא ממש התלהבנו מהדרך. אחרי חמש שעות מפרכות במיוחד הגענו לסיביו, למלון אנה. שם פגשנו את קטאלין, הקודקוד של GoodTime Xtreme tours שמוציאים את הטיול הזה. הוא ליווה אותנו בתהליכי הצ'ק אין במלון וקבענו להיפגש שוב אחה"צ, אחרי שנתאושש.
אחר הצהריים קטאלין פתח שולחן שהיה בו בעיקר אלכוהול. בירת URSUS המקומית וצויקה, הלא הוא שיכר שזיפים מקומי מתוצרת בית שעוד ילווה אותנו בהמשך.כטוב ליבנו בצויקה הסביר קטאלין את תכנית הטיול לימים הקרובים ואח"כ הוציא אותנו לסיור תיירותי במרכז סיביו. עיר יפה, אין מה לדבר, עם הרבה היסטוריה, הרבה מסעדות טובות ונהנינו להסתובב שם. את הערב סיימנו במסעדת בשרים טובה, עם עוד כמה בקבוקי URSUS שנכנסו למחזור הדם וספייריבס, המון ספייריבס. השכמנולמחרת בבוקר, ואחרי ארוחת בוקר בריאה התארגנו ליציאה. יצאנו לרחבת החניה של המלון לשם התחילו להגיע האופנועים. רעש המנועים קצת עורר אותנו והכניס אותנו לאווירה הנכונה, היה יום יפה, שמש בשמים, לא חם. כל אחד בחר את האופנוע שלו. כסמנ"א ותיק אני קיבלתי את מספר 12 (תותחנים, נא לצחוק פה). אי אפשר להגיד שלא היו לי פרפרים בבטן. בסה"כ אני רוכב כבר מעל 15 שנים על אופנועים דו שימושיים כבדים יותר או פחות ופתאום פה גרזן שטח קשוח (יחסית) שאפילו לוח שעונים אין לו? מה עושים עם הדבר הצנום הזה? אבל לא היה הרבה זמן להתקשקש, אחרי עוד תדרוך קצר מהמדריך Radu , שנראה גם גרזן שטח קשוח בזכות עצמו (בלחש סיפרו לנו שהוא Track manager ברומנייאקס), הנענו והתחלנו לרכב.
מטבע הדברים לא יהיה פה סיפור דרך שמפרט כל ואדי וכל ג'בל גם כי זה לא מעניין וגם כי פשוט אין לי מושג איפה היינו. יצאנו מהמלון, ודי מהר התחלנו לטפס בהרים. רון ואני אפילו הצלחנו בשלב מסוים ללכת לאיבוד לשאר הקבוצה אבל נוהל הרכיבה היה כדלקמן: ראדו מוביל, בשבילים נוחים יחסית, פה ושם איזו עלייה שצריך קצת להתאמץ עליה אבל לא נורא. איפשהו ראדו עוצר ואומר את מילת הקסם Challenge שזה אומר שמולנו נמצא תוואי מאתגר שמי שרוצה למתוח את עצמו קצת יותר ינסה לעבור אותו.
האתגר הראשון התחיל בסינגל תלול בין עצים. אריק ניסה וסיים עם האופנוע על פי התהום. גם עמירן וגיורא ניסו, הצליחו קצת יותר. האתגר הבא היה טיפוס גבעה שעל פניו נראתה נוחה יחסית, במיוחד עם מנוע 450 חזק כמו שיש לנו. בפועל היו שם לא מעט באמפים וגם כמה גזעים שהונחו לרוחב השביל שזרקו את אריק בהתעופפות מרשימה אבל לפסגה הוא הגיע. גם גיורא ועמירן נגעו בפסגה ואפילו דן הוכיח שלמרות שעברו שנתיים וחצי+שעתיים מאז שרכב בפעם האחרונה, את רוח הקרב הוא לא איבד. אחרי שעה או שעתיים של רכיבה דבר אחד היה ברור, האופנועים האלו לא נוחים, אין להם לוח שעונים מסודר, הם גם עושים המון רעש...אבל איזה מכונת וויליז!!! רק צריך לחשוב על גלגל קדמי באוויר והוא כבר שם. יכול להיות שלא תמיד צריך את זה, יכול להיות שלמשימות האנדורו שעומדות לפנינו 450 זה גדול מדי, חזק מדי, כבד מדי אבל ראבאק, הוויליז! החיוך עלה על הפנים ולא ירד.
הייתה עוד תקיעה של האופנוע של אריק, עוד נפילות פה ושם אבל בסה"כ היום זרם בכיף. חלק מהזמן היינו בסינגלים בתוך היער, חלק מהזמן בשבילים פתוחים יותר, קצת עליות קצת ירידות. כיף.
קצת לפני ארוחת הצהריים הוביל אותנו ראדו לעלייה מסולעת שלפי מה שסיפר נכללת כחלק ממסלול ההובי ברומנייאקס האחרון. רובנו עלה אותה כמו שצריך וחיכה לשאר עם מגדנות ותופינים בקצה העלייה.
עצרנו לארוחת צהריים במסעדה באתר סקי מקומי, היו שם בעיקר עוד שלוש או ארבע קבוצות מקבילות לנו. מרק גולש מהביל, ערימה גדולה במיוחד של צלעות ושאר בשרים והיינו מוכנים להמשך היום.
בחלק השני של היום התקדרו השמים וטפטופים קלים תפסו אותנו פה ושם. הגשם שהובטח הגיע אבל תכלס רכבנו בערך כשעתיים, בעיקר במגמת ירידה מההרים לכיוון סיביו כך שאתגרים גדולים לא היו שם וחזרנו למלון בסביבות שש בערב.
נחנו קצת, ביקרנו בספא המפואר (עאלק) של הגולדן טוליפ המקומי כדי להרפות מעט את השרירים. המסג'יסטית היחידה שהייתה שם התבררה ככזו שעתידה מאחוריה ולכן רובנו הסתפק ברביצה בג'קוזי החם. משם ארוחת ערב ולמיטות.
היום השני:
התעוררנו לבוקר גשום אחרי שגם כל הלילה הגשם ירד ודי חששנו ממה שעומד לפגוש אותנו. יודע צדיק נפש בהמתו וראדו לקח אותנו בשבילי היערות הצפופים איפה שקצת יותר קל להתמודד עם התנאים הרטובים.
היו קצת טיפוסים במעלות קצרים ומחליקים
והרבה רכיבה בתוך יער ירוק ירוק ורטוב רטוב. לפעמים נופלים עצים ביער (גם אם אף אחד לא שומע...) ואת הגזע שמונח לרוחב השביל צריך איכשהו לעבור. אז עברנו. איכשהו.
הרבה תמונות מהיום הזה לא היו בגלל הגשם שירד והפריע לצילום. באחת הפעמים שראדו הלך לקבץ את העדר היה קצת זמן לצלם. אז צילמנו.
בסוף שאר העדר הגיע והמשכנו בדרכנו. רגע לפני הפסקת הצהריים ירדנו ירידה בוצית תלולה מאוד וללא אחיזה בכלל. למזלנו הירידה הייתה בתוך סינגל חרוש לגמרי שפשוט קיבע את האופנוע בתוכו וגלשנו למטה כמו על מסוע (מנוע מכובה, הילוך משולב, שני ברקסים לחוצים והאופנוע מתקדם...) עד השביל הרחב.
עצרנו בפונדק דרכים להתאושש מהיום הקשה שעבר עלינו. פשטנו את הבגדים הרטובים ונכנסנו לאכול.
אחרי ארוחה לא רעה והחזרת הגוף לטמפרטורת עבודה יצאנו חזרה להתלבש ולהמשיך בדרך. היה קשה להיכנס לבגדים הרטובים שוב (למה לא הבאנו ספייר???), השיניים שיקשקו מקור כשהתחלנו לרכב אבל מהר מאוד הגוף חזר לתפקוד, לא הייתה ברירה. השבילים בקטע שרכבנו בו היו בוציים לגמרי, התנועה הייתה קשה מאוד וכמעט לא היה קשר בין פקודות ההיגוי לכיוון אליו נסע האופנוע. בידיעה שבינינו לבין סיביו יש 20 ק"מ ורק שעתיים עד החושך היינו מאוד מוטרדים.
לאט לאט איכשהו הקצב עלה ואפילו מצאתי את עצמי נהנה מהדרך. באחת הצמתים ראדו שאל אם נרצה להמשיך בשטח או בכביש וענינו שכמובן מהשטח, היה נדמה לי שראיתי עננה קטנה על הפנים שלו אבל לא הטרדתי את עצמי עם זוטות כגון אלו. חצינו נחל ונכנסנו לתוך מתחם ממנו עלה שביל מפותל.
ראדו עלה לפתוח ציר. חזר ואמר שאפשרי. אריק עלה ראשון, אני עליתי אחריו ונתקעתי באמצע. אחרי עלו גם גיורא ועמירן שנתקעו מאחורי בשביל הצר. זה כבר הספיק לראדו, הוא סימן להסתובב וירדנו חזרה לציר הראשי, ממנו התחברנו לכביש לכיוון סיביו. בדרך אמיר עוד נתקע עם האופנוע ועלה באמצע הדרך לרכב התמיכה. אליו הצטרף גם גיורא שביים פנצ'ר בקדמי כדי לא לרכב בכביש. וכך בא לעולם שם התואר "גיורא" שיינתן לכל התחמקות מרכיבה בתואנת שווא (כך תשתמש במשפט: "וואללה, השמנדריק הזה, לא בא לו לרכב בחום אז הוא מספר לנו על בעיות בקרבורטור, עושה לנו גיורא.") מכוסים בוץ, רצוצים, מותשים וחבוטים הגענו למלון. נחנו קצת ויצאנו לאכול במסעדה איטלקית טובה טובה. פירקנו שם ערימה של פיצות, קינוחים וכמובן גם ה Ursus זרמה כמים. מונית למלון והתרסקנו לשנת לילה. היום השלישי: ראדו (הראשון) נסע לבוקרשט ובמקומו הגיע ראדו (השני) מלווה בשני עוזרים (להלן ע' ראדו א' ו ע' ראדו ב'). היה יום יפה, שאריות הגשם מאתמול עדיין היו ניכרות אבל השמש זרחה בשמים ויצאנו אופטימיים לדרך. מוטרדים מעט מהבעת פניו הקשוחה של ראדו (השני) אבל לא נתנו לזה לקלקל את האווירה. רכבנו דרך ארוכה יחסית במישור לפני שהגענו להרים. לא ממש התלוננו כי כל הדרך הייתה עמוסה בבאמפים ודיצ'ים שנתנו לאופנוע להפגין בצורה טובה מאוד את יכולות הווילי שלו.
משם נכנסנו קצת לסינגלים בהרים, לא אתגריים מדי אבל כאלו שדרשו קצת יותר להתנועע על האופנוע.
המשכנו לטפס בגובה ואיפשהו בגובה של 1200 מ' עצרנו להפסקת קפה. שלג בהרים שמולנו, שמש מחממת אותנו, עדר כבשים חוצה את האחו. פסטורליה.
אחרי הפסקת הקפה ראדו (השני) פתח קצת יותר מבערים והתחלנו לטוס בשבילים המלאים בוץ. כנראה שמאתמול להיום קרה משהו כי למרות הבוץ העמוק בשבילים, גזעי העץ הפזורים לרוחב המסלול והשלוליות העמוקות, טסנו כאילו אין מחר (והאמת שאין, מחר חוזרים...). למרות שלא ירד גשם, רובנו סיימנו את הקטע הזה רטובים. בין אם מהשפרצה עצמית, בין אם מהשפרצה של חבר טוב שראה את המצוקה והחום והתנדב לסייע ובין אם, כמו במקרה של עמירן, משחייה בשלולית בסגנון חופשי. משם המשכנו בתוך נהר רדוד כמה עשרות מטרים ואת הדרך לארוחת הצהריים השלמנו בטיסה בגובה נמוך בשביל נוח יחסית שפה ושם הפתיע עם איזה באמפ מזדמן, לא יותר. הגענו לארוחת הצהריים במלונית פסטורלית עם מארחת צבעונית.
גם האוכל היה לא רע. איזו מנה מקומית של "דבר אחר" ממולא בדברים אחרים. אכלנו, נחנו ובינינו לבין עצמנו לחששנו שהשד אולי לא כל כך נורא וייתכן שבראדו (השני) למרות פרצופו הקשוח פועם בעצם לב של רוכב ראלי שרק רוצה לפתוח גז בשבילים פתוחים, לא יותר. ביציאה מהכפר אמר ראדו (השני) שאנחנו נכנסים למסלול של הרומנייאקס, קטגוריית ההובי. לא ממש חששנו, זה היה בשעתיים האחרונות של הרכיבה שלנו אבל כמו שכל בוגר לבנון יודע "הפצמ"ר מחכה לסמ"ר" והשעות האחרונות הן תמיד המסוכנות ביותר ואנחנו נכנסנו למלכודת הזו בעיניים פתוחות.
פצחנו בעלייה סבירה בסינגל, שום דבר שלא עשינו קודם ובשלב מסוים הסינגל קיבל זוית קצת יותר בעייתית, גם הבוץ וכיסוי העלים על המסלול לא הוסיפו לאחיזה והתחיל קטע מעניין של נסיונות טיפוס. אריק עמלץ העליות עלה ראשון. היתר ניסו מספר פעמים. חלקנו הצליח וחלקנו (כמוני) זרק בשלב מסוים את האופנוע לאחד משני ה ע' ראדו בשאט נפש, שיעלו אותו הם.
אחרי שכל הפיאסקו הזה הסתיים אמר ראדו (השני)בזהירות שעוד מעט יש עוד עלייה כזו, רק יותר קצרה, רק שמונים או מאה מטר הוא אמר.
כרגיל, אריק עלה ראשון. אני עליתי אחריו וגם רון עמירן גיורא אמיר דן ולאון הגיעו. כולם עלו. בעצם כמעט כולם. כשאמיר עלה הוא סיפר לנו שאחד משני ע' ראדו נפל בעליה ושבר את הרגל. דן המג"ד מיד לקח פיקוד על הסיטואציה וירד ברגל לבדוק מה קורה. מהון להון התחילה סאגת חילוץ הפצוע שכללה הרכבתו בעלייה על הקטומ של ראדו (השני) וצרחות כאב בכל באמפ, סחיבת פצוע, כסא שבת ועוד ועוד. לאט לאט הוא חולץ עד לקרחת יער לשם הגיעו שאר הצוות.
קטלין והמכונאי הנאמן שלו, קריסטלו, העמיסו את ע' ראדו הפצוע בהרכבה על האופנוע שלו ולקחו אותו לרכב. אנחנו המשכנו עם ראדו (השני) עד למלון. בדרך עוד טיפסנו עלייה אחת, שיישאר טעם טוב בפה.
למלון הגענו עייפים אך מבסוטים לאללה. פתחנו עוד פחית של Ursus, איך לא והצטלמנו בתמונת סוף מסלול.
ולמי שהגיע עד לפה אומר שאני חושב שסיכומים קצת מיותרים במקרה הזה. כמות המילים ששפכתי פה, התמונות, הסרט המשובח, כולם אומרים דבר אחד. היה ענק. או כמו שאומרת ג. יפית. זה כדאי! חווית רכיבה מהטובות שעברתי גם אם לא יושבת בול על פרופיל הרכיבה הטיפוסי שלי הרי שהשוני מהתנאים שיש לנו בארץ, ההתנסות באופנוע שאני לא מכיר, הצוות המקצועי ומעל הכל הרכיבה בחבורה המשובחת הזו עשתה חוויה יוצאת דופן. וכן, הדרך חזרה לבוקרשט היתה סיוט, תודה ששאלתם.
We would like to say a huge "THANK YOU" to Catalin and his team Radu Brumar, Radu Iridon, Cristalo and the rest of the guys. thanks for the professional guidance and the support. It sure made our trip a great fun from start to end.
ואם בא לכם התיאבון, אנחנו יצאנו לטיול הזה בעזרתו של ווילי פרץ ופרטים נוספים אפשר לקבל אצלו ב 052-2786116 או לבקר אצל המארחים שלנו באתר. http://www.endurotrips.ro/index.php
