נסענו למדבר. אני בכלל שקדתי על תכנון של מסלול בגליל המערבי שהיה אמור להיות המשך מתבקש לטיול הקודם אבל אז אריק כתב SMS אחד עם חמש מילים "השנה עוד לא היינו בחמרן" ומיד כל התכנונים נזרקו מהשולחן ובהתראה של כלום שרטטתי מסלול לא ארוך ולא מסובך שכולל טבילה באמבטיה של החמרן ויצאנו לדרך.
התחזית הייתה לטמפרטורות של כ-30 מעלות ולכן היה ברור שצריך להתחיל לרכב מוקדם. כבר בחמישי בערב התנתקנו ממטלות הבית והעבודה וירדנו דרומה.המקום הקבוע בו אנחנו ישנים באיזור מצפה, חוות נועם, היה מלא, זה המחיר של התראה קצרה. התמקמנו במתחם "חץ בשקט" הנמצא בפאתי מצפה. הגענו מאוחר, בערך בעשר וחצי בלילה, הרמנו כוסית לחיי הטיולים שבדרך (וגם לרגל יום הולדתי הארבעים שצוין אך שבוע קודם) ופרשנו לישון.
השכמנו בחמש בבוקר עם דמדומי הזריחה והתחלנו להתארגן. נשמנו אוויר מדברי של בוקר, שתינו קפה ובשש ורבע הנענו ויצאנו לכיוון המסלול. אחרי שהחרדנו את יושבי "סוכה במדבר" משנתם ברעש של 16 פעימות ו2200 סמ"ק, הגענו למעלה רמון והתחלנו לרדת אותו.
התחזית הייתה לטמפרטורות של כ-30 מעלות ולכן היה ברור שצריך להתחיל לרכב מוקדם. כבר בחמישי בערב התנתקנו ממטלות הבית והעבודה וירדנו דרומה.המקום הקבוע בו אנחנו ישנים באיזור מצפה, חוות נועם, היה מלא, זה המחיר של התראה קצרה. התמקמנו במתחם "חץ בשקט" הנמצא בפאתי מצפה. הגענו מאוחר, בערך בעשר וחצי בלילה, הרמנו כוסית לחיי הטיולים שבדרך (וגם לרגל יום הולדתי הארבעים שצוין אך שבוע קודם) ופרשנו לישון.
המעלה תחוח, מלא בבורות, אבנים חופשיות ושאר אלמנטים שהמשותף לכולם הוא אחיזה דרעק. לרדת אותו זה בסדר, לעלות זה כבר סיפור אחר לגמרי וכנראה לא משהו שיקרה בגלגול הנוכחי שלי. מה שכן, נופי המכתש הנשקפים ממנו משכרים ויכולים כמעט לגנוב את הריכוז. הגענו למטה ופנינו מזרחה לעשות סיבוב קטן במכתש, לפני ההגעה לשטחי האש של הר הנגב, לתת קצת זמן לכל המטוסים ששמענו מעל הראש שלנו לפנות את המטווחים.
רכבנו דרך מפער פיטם וממנו אל שבילי החצץ של נחל עודד (סימון כחול) ומשם פנינו דרומה בסימון הירוק לכיוון בארות עודד. לא הייתי בבארות עודד כמה שנים טובות והופתעתי לטובה ממצב התחזוקה שלהם, הבורות משולטים, מסורגים ויש שם אפילו מים נעימים וקרירים שאמורים להיות טובים לשתייה. כמובן שלא חמקנו משטיפת הפנים המסורתית של אריק והפעם גם כולנו הצטרפנו אליו, היה מרענן ונעים.
משם חזרנו על עקבותינו לכיוון הערוד (סימון שחור) ונהנינו ממדרגות הסלע שיש שמה.
את מעלה ערוד רכבנו בנינוחות המתבקשת ורק שלישיית פראים שפגשנו, רגע לפני כביש בורות לוץ גרמה לנו להתרגשות מסוימת.
בכביש פנינו ימינה, ורכבנו מספר קילומטרים עד לשלט המפנה לנחל עקרב (סימון אדום) והתחלנו לרכב בנחל דרבן המוביל אליו. הנחל מקסים ממש ועטור אלות הנמצאות כרגע בפריחה ותחת אחת מהן ישבנו לארוחת הבוקר. אחרי כ 60 ק"מ הרגשנו שהרווחנו אותה ביושר.
עם סנדביץ' בבטן ושיר בלב המשכנו לרכב בנחל דרבן שדי מהר נגמר ופינה את מקומו לחצץ הטוב כל כך של נחל עקרב. די טסנו שמה ולא לקח הרבה זמן עד שהגענו למפגש הנחלים ניצנה/ עקרב ושם פנינו שמאלה, מערבה לכיוון הדרכים המובילות להר חמרן. הפודרה בדרך לא עשתה לנו הנחות ואי אפשר להגיד שממש נהנינו אבל מה לא עושים בשביל הביקור השנתי באמבטיה.
לפני האמבטיה יש עלייה אחת, טובה, אפילו טובה מאוד. תענוג לאופנועים. עלינו אותה בשמחה ובששון והגענו עם חיוך גדול על הפנים לפסגת החמרן שם עצרנו לתצפית קצרה.
הרבה תכונות טובות יש לפסגת החמרן, נוף יפה, אוויר טוב, מיעוט מבקרים יחסי, אבל מעל הכל, יש שם קליטה סלולרית, אפילו דור שלישי. ניצלנו את העצירה להגיד בוקר טוב בבית או לתת פקודות קצובות למי שנשאר בעבודה, כל אחד לפי עניינו הוא.
אחרי התצפית בהר, התחלנו לרדת לכיוון האמבטיה. פיק ברכיים קל החל אוחז במי שכבר היה שם ומי שזו לו הפעם הראשונה שם, קיבל מנה גדושה של סיפורי הפחדות כלליים משולבים בסיפורי גבורה פרטיים על מעללי האמבטיה למען יפקו ברכיו גם כן.
הגענו לאמבטיה, ירדנו לתחתית והתחלנו בנסיונות הטיפוס למעלה. בדרך לטיול אריק ואני אמרנו שהפעם ננסה לטפס את העלייה עד למעלה ולא נשתמש במעקף שיש שם אבל המצב הגרוע של העלייה וחוסר היכולת לייצב מהירות לקראת הטיפוס למעלה הפכו את הנסיונות ללא ממש מוצלחים. בסוף כולנו היינו למעלה, דרך המעקף, מי בנסיון ראשון ומי בנסיון שני, רק אני נזקקתי למעט עזרה מידידי, קיבלתי אותה והגעתי למעלה. אמיר הוכתר כמצטיין חמרן לעונת הטיולים 2011/2012 כאשר קיבל חמש נקודות בונוס על סגנון וטכניקה.
מהאמבטיה התחלנו לרדת למטה, צפונה, בדרך ראינו את לוח הזיכרון שהציבו חבריה של ליאורה גבעון, ג'יפאית שנפטרה לפני כשנתיים והייתה פעילה מאוד בעולם הוירטואלי. גם אני החלפתי איתה כמה מסרים בימי הג'ימני העליזים.
עצרנו למנוחה נוספת מתחת לעץ נדיב, אחד הבודדים באיזור, למרות שעברה רק שעה וחצי מאז ההפסקה הקודמת. הנה לקח מהטיולים הקודמים שהרגשנו שהוכיח את עצמו בטיול הזה.
קצת נימנמנו, רון עדכן אותנו ברכילות האחרונה של עולם אופנועי השטח וכחלוף חצי שעה אריק התחיל לחמר בנו לקום. לא הבנו מה הלחץ אבל אריק הסביר שיש יומולדת לעומר ונועה, ילדי השכנים, ואם יספיק להגיע עד חמש הביתה, יעלה מספר מקומות בדירוג ויהיה מועמד מוביל לתפקיד אב השנה בשכונה.
יומולדת זה לא צחוק, בטח לא לזוג תאומים, הקמנו את עצמנו מהעץ (בדיוק כשהגיע איזה מקומי עם משפחתו לפקנק תחת אותו עץ ממש) והמשכנו לרכב.
חברנו לנחל ניצנה (שביל כחול ואחריו שחור) והתחלנו את הדרך חזרה לאוטו.
נחל ניצנה הוא נחל כיפי שיש בו קצת מכל דבר, קצת חצץ, קצת שבילים מהירים, קצת אבנים וקצת ענייני ניווט (בקטנה) כי השביל לפעמים נעלם בגלל סחיפת שטפונות. בשלב הזה קצת הרגשנו את הטמפרטורות הגבוהות אבל אם לא עוצרים אז לא נורא וגם עומר ונועה מחכים לאריק ככה שגם אין אישור לעצור. נתנו גז ורצנו את השביל השחור של נחל ניצנה. (אני עצרתי לצלם את אחת מנקודות ההפסקה הקלאסיות שבנחל)
ככה זרמנו עד הכביש, משם קילומטרים ספורים לשביל השחור של סוכה במדבר. רצינו לעצור בבור חמת אבל אריק הזכיר את עומר ונועה אז המשכנו ברצף ובשטף עד לחץ בשקט.
השעה הייתה 12:20, שש שעות אחרי שיצאנו. מד המרחק הראה 140 ק"מ. העמסנו את האופנועים במהירות, התקלחנו ויצאנו צפונה. ככה נגמר לו טיול מדברי פשוט, יפה וכיפי, בקטנה. אריק אפילו הגיע בזמן כדי לשיר "אין אין אין חגיגה" ביומולדת של עומר ונועה.
הצגת המסלול בגוגל ארץ
