טיולים לפי איזורים

13.10.2014

לחשוב כמו גמל - סיבוב בין מיתר לערד


הימים חולפים, שנה עוברת ובלי ששמנו לב הקיץ נגמר (על מי אני עובד, את הדקות ספרתי..) ונכנסנו לסתיו. אי"ס שעבר באיזור לפני כמה ימים קצת איכזב ולא ממש הוריד גשם אז החלטנו לצאת למדבר יהודה הקרוב יחסית, לטעום קצת אבק לפתיחת העונה.
היינו ארבעה, דן מגדל תינוקת וגיל מרפרש את אתר רשות המיסים ולכן שניהם לא הגיעו. גם רון לא היה, אבל היה לו תירוץ טוב, הוא היה בארצברג. זה כמובן לא פטר אותו מלערוך את קטעי הוידאו הרבים שצילמו אריק ועמירן לכדי סרט קוהרנטי ומגניב, תשפטו בעצמכם:



ולמי שנחסם ביוטיוב, הנה סיפור הטיול:

התכנסנו במיתר. רחבת השופרסל דיל המתה אנשים בבוקרו של חול המועד אבל הצלחנו למצוא מקום לשלושה כלי רכב רתומים לעגלות. התפשטנו והתלבשנו לשמחת העוברים והשבים ויצאנו לדרך.
התחלנו בטיפוס לכיוון הר חירן, היה כיף גדול קצת למתוח איברים על הבוקר.
שום דבר אתגרי מדי אבל יופי של נוף.

משם התחברנו לשביל ישראל ורכבנו על גבול יער יתיר בשביל טכני נחמד עד שנכנסנו לתוך היער עצמו.



את היער עברנו די מהר, בשבילים נוחים יחסית (לא מצאתי שם יותר מדי סינגלים, כנראה שצריך לדעת איפה לחפש) ואפילו עשינו עצירת קולטורה אחת בחרבת ענים.

כמקובל בביקורים באתרי מורשת יהודית, אריק נשא נאום בדיוני על היסטוריית המקום וחשיבותו לתקומת עם ישראל בארצו בעת החדשה. ניחא, כבר התרגלנו. אחרי שסיים המשכנו הלאה וקצת יותר משעה מהיציאה ממיתר כבר עמדו גלגלינו בש.ג. של הר עמשא משם יש אחלה נוף למזרח אל גבעות המדבר, עצרנו להסתכל ומיד התחלנו לרדת אל אותו נוף ממש.


למטה זה כבר מדבר, כן?  (ליתר דיוק "ספר המדבר", אבל לא נהיה קטנוניים). חלפנו עברנו על פני תל קריות ונכנסנו לשביל האדום שמושך בכיוון כללי צפון מזרח. שם נפתחו לי כל הצ'אקרות. אחרי כמה חודשים שלא רכבתי בתנאים האלו, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. אפשר לפתוח גז, להחליק אחורי, לדלג מעל חריצים ובעיקר להרים הרבה אבק לאלו שמאחורי, איזה כיף.


אחרי כמה קילומטרים טובים על השביל האדום סיכמנו מעל 40 ק"מ בשבילים פתוחים מהבוקר והגיע הזמן לקצת עבודה. התחלנו לרכב בשבילי העיזים/ גמלים שיש בשפע מסביב.  בדרך פגשנו הרבה מערות והרבה מאוד בורות מים ובארות.

בהתחלה קצת הסתבכתי עם הניווט, נצמדתי למסלול שהכנתי בבית ולא תמיד זה היה פשוט. בשלב מסוים נפל האסימון, צריך לחשוב כמו גמל וליתר דיוק, אם הייתי גמל (או עז), איפה הייתי עושה את הצעד הבא?
ברגע שהפנמתי את זה, הניווט זרם הרבה יותר מהר. (בתמונה - כבשים שחושבות כמו כבשים)

בדרך רשמנו גם התרסקות אחת של אריק, בלי סיבה מיוחדת. יותר משכאבה לו היד, החישה הנפילה את קיצו של ה 530 והחלפתו במשהו צעיר ומתמסר יותר. גם זו לטובה.

עצרנו לנוח בהר חצרון, ההר היחידי שאני מכיר שכתפו (כתף חצרון) גבוהה מראשו, אריק שם קצת קרח על ידו הדואבת מהנפילה, בלסנו תפוחים של אמיר וחזרנו ואמרנו לעצמנו שאנחנו בני מזל על כך שהתחביב הזה בחר אותנו.
מהר חצרון עשינו "אחורה פנה" קצר וירדנו בדוך לתוך אפיקו של נחל חצרון.



גם שם, חשבנו כמו גמל והתקדמנו על דופן הנחל, לעיתים בתוכו. הרכיבה טכנית ולא ממש מהירה. כמה פעמים השביל קצת נעלם לי אבל מרגע לרגע "פילוסופיית הגמל" הייתה ברורה יותר והרכיבה הלכה וזרמה.



לפעמים השביל נעלם והיה צריך לבדוק כמה אופציות רגלית, אז בדקנו.


ככה רצנו במקביל לנחל חצרון עד שנפגש עם נחל עדשה. נפרדנו בדמעות והתחלנו לרכב לאורכו של נחל עדשה בכיוון כללי דרום . הרכיבה טכנית, די מעייפת. הידיים עובדות קשה, גם שאר הגוף.

משם הצטרפנו לנחל צאלים, אותו סיפור בדיוק. שבילי גמלים, תוואי קלוש. אין צל,הרבה אבנים, קשה. קשה.


את כל ההרפתקה הזו סיימנו מול כפר הנוקדים, על כביש ערד מצדה. בתכנון המקורי היו עוד 15 ק"מ דומים לזה, בצד השני של הכביש, עד ערד. אבל פה אחד החלטנו לקצר לערד בכביש, כי את הפרינציפ הבנו ובאלונית בערד יש מזגן וסנדוויץ'.
אחרי שעה במזגן של האלונית החלטנו שהגיע הזמן להמשיך, השעה הייתה רבע לשלוש, המטרה הייתה להגיע לאוטו הכי מהר שאפשר. כמעט. רצנו בשבילים פתוחים ומהירים לכיוון תל ערד.
ומתל ערד לכיוון דריג'את, בשבילים מהירים עוד יותר.
רגע לפני דריג'את, עלינו על שביל ישראל שלוקח לכיוון הר עמשא, אותו אחד מהבוקר.
השביל הוא סינגל שרץ במישור ואז מטפס בחדות אל מעל מחצבת דרגות. (ארצברג בגרסה הישראלית? שווה לנסות)

משם עולים בדרך הרומית העתיקה אל הר עמשא. הדרך המסומש"ת שחור, מטלטלת עד אין קץ אבל היה תענוג לעלות אותה.



אריק וידו הדואבת קיללו קצת אבל בסוף כולנו היינו למעלה.


עצרנו להפסקה בצל האורנים של יער יתיר והרמנו כוסית לחיי העמל והפרך ולחיי הטיולים שבדרך.


היה מתבקש להרים כוסית של פרי עמלם של אנשי יקב יתיר אבל אריק נתן להזדמנות הזו לחלוף. לא נורא, גם בבנימינה יודעים לבקבק.
עם קצת אלכוהול בדם ניגשנו לחלק האחרון של המסלול. סוף היום, די מיצינו והבטחתי שיהיה מהיר וזורם.

טיפסנו להר אביאסף (אני מניח שהשם "הר משה" היה תפוס), ומשם עליות וירידות על קו פרשת המים של הר ענים. 
בשלב כלשהו כיוון הטיפוס הפך להיות מערבי והשמש הנמוכה יחסית באה לכולנו לא טוב בעיניים.
רובנו התגבר על הסינוור אבל אמיר עם שמש בעיניים טיפס מהכיוון הלא נכון ושיגר את האופנוע באוויר לסלטה מכובדת. אני מניח שראה את הסרט מרומניה והחליט שהוא רוצה גם. למגינת ליבו האבנים הרעות פה לא דומות בכלום לאדמה הסלחנית של רומניה ומשאבת הקלאץ' שלו שפכה את כל מה שהיה לה על אדמת המדבר, משאירה אותו נטול קלאץ'.


היינו 10 ק"מ ממיתר. רוכב אחד עם יד פגועה שלא יכול ללחוץ על הקלאץ' (אריק) ורוכב אחד עם יד תקינה אבל קלאץ' תקול (אמיר). 
היה מתבקש להרכיב משניהם יחידה אחת תקינה, את כל הבלאי להשאיר בשטח ולהמשיך כמתוכנן אבל אנחנו רחמנים בני רחמנים ושניהם המשיכו איתנו. שברתי לשבילים הפשוטים ודי מהר הגענו חזרה לאוטו.



למיתר הגענו קצת אחרי חמש. סה"כ רכבנו מתשע עד חמש, עוד יום במשרד. כיסינו 131 ק"מ, חלקם אחלה טכניים וחלקם מהירים ממש. לקחנו את היום באיזי, עם הרבה הפסקות והיה כיף גדול, טיול ראוי לפתיחת עונת 2014-2015 הבעל"ט.

ובמקום תמונה לסיום, הנה סרט שערוך קצת אחרת. אני קורא לו "ליקוטי אריק".  מבט "נדיר" על המתרחש בתודעתו של רוכב שטח שקיבל מצלמה ומיקרופון. תיעוד דוקומנטרי שאין שני לו, משהו כמו מוטי קירשנבאום על סטרואידים.



קצת נתונים