טיולים לפי איזורים

3.12.2011

על הסכין - ממישור אדומים לרוג'ום א-נאקה וחזרה






אריק ואני רוכבים כבר כמה שנים טובות יחד, כעשור. התחלנו במוטוטרקס (זצ"ל, הי"ד), שם רכבנו בקבוצה גדולה יחסית של כ 12 רוכבים. לאט לאט החיים הכניעו את כל החברים ונשארנו רק שנינו (ועמירן) ואנחנו רוכבים בפורום המצומצם כבר כשלוש שנים.
לכן, כשראיתי את מועדון זולו בפייסבוק, מאוד שמחתי. זה מקום מפגש לאנשים שחולקים את האהבה לאופנועים, שטח ונפח. הקבוצה תוססת, חיה וממש נהניתי לראות את הדינמיקה בין החברים. כשידעתי שאנחנו עומדים לטייל בצפון מדבר יהודה, אך טבעי היה שאציע גם לחברי הקבוצה להצטרף לטיול. מהון להון התפתח שרשור ארוך שעיקרו היה האם הטיול מתאים לביג או לא (כנראה שלא, אלא אם אתה באמת יודע מה אתה עושה) אבל מתוך 160 ומשהו חברי הקבוצה הצטרפו אלינו עוד חמישה (דווקא לא על ביג...)

נפגשנו בתחנת הדלק באיזור התעשייה מישור אדומים, יש שם תחנת דלק פז (ושופרסל דיל למי שרוצה גם קניות לשבת). כשהגענו לתחנה ראינו שני רוכבים כחולים מקור על אופנועים כחולים גם כן. רמי ומיקי שעשו את כל הדרך הארוכה מאיזור חיפה ברכיבה, הגיעו במצב קפוא למחצה לתחנה (הטמפרטורות בדרך היו 5-10 מעלות, זה קר!). היכרות קצרה, הפשרה ארוכה, בינתיים הגיעו גם זיו, אלי ויוסי, התארגנו בזריזות ויצאנו לדרך.

הכניסה לשטח הייתה פשוטה, ממש צמוד לתחנת הדלק, ליד גרוטאת הטנק שמזכירה לכולנו שעיקר השטח שנסתובב בו בחלקו הראשון של היום הוא שטח אימונים של בסיס נבי מוסא (ותודה לאל על ימי שישי ועצור אימונים). התחלנו ברכיבה בשבילים פשוטים יחסית ודי מהר נכנסנו לעליות והירידות בדרך למונטר. את בירבור הבוקר המסורתי יצרתי בדרך למונטר אליו הגענו בקפנדריה לא קטנה בגלל חוסר תשומת לב ל GPS. בעלייה למונטר פגשנו חבורת דובשונים בטייטס שגרמה לנו לברך את ממציא מנוע הבעירה הפנימית. גם כלי רכב פחות ממונעים אבל כאלו שעדיין לא דורשים מאמץ פיזי, היו שם.



מפסגת המונטר יש יופי של נוף ב 360 מעלות (אפילו 365!) התבוננו בהרודיון מרחוק ואמרנו שלשם עוד נצטרך להגיע.

משם ירדנו בשבילים מסומנים (אדום ואחריו שחור) אל נופו הפסטורלי (עאלק) של ערוץ נחל קידרון, הנחל המנקז ביוב מאיזור ירושלים וכפרים בסביבה. הרכיבה לאורך הקידרון בשביל השחור מחייבת את חציית הערוץ (המסריח!!!) כמה פעמים ואלו נעשו בזהירות המתבקשת ובלי לעשות גלים מיותרים. אחרי פרק רכיבה קצר עזבנו את ערוץ הקידרון וטיפסנו אל תצפית המרסבא. שם צולמו אינסוף תמונות כהומאז' לכריכת חוזרים לשטח של ברקאי 

מתצפית המרסבא המשכנו בכיוון דרום מזרח אל עבר חציית הקידרון פעם נוספת, הפעם, תודה לאל, רגע אחרי מתקן השיקוע שדואג שכל השפכים האלו לא יגיעו לים המלח. משם בדרך סכינים נפלאה, עליות וירידות כמיטב המסורת שהמדבר יודע להציע, דרדרות, אבנים אבל בסה"כ אחיזה לא רעה ובלי הרבה אבק.


עם תום פרק הסכינים הראשון (עוד מעט, עוד אחד) עברנו קטע קישור קצר ונכנסנו לנחל דרגה. השביל עובר מעל הערוץ הקניוני של הנחל ונותן תצפיות מקסימות אל הנחל. באחת מהן לא עמדנו בפיתוי ועצרנו לארוחת בוקר, צפינו בשפני סלע, שחזרנו ג'יפ שהתפרק שם ונחנו קצת.
המשכנו לרכב, איפשהו בהמשך השביל נכנס לתוך ערוץ הנחל ואז יוצא ממנו ופוגש את הציר הירוק שמגיע ממצוקי דרגות.
באופן כללי כל צירי המדבר באיזור הזה מקיימים את שאמר המשורר "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה" ובסוף כל עלייה מבולדרת וקשה שבסיומה הרוכב הממוצע מרגיש כהכלאה מוצלחת בין היינץ קיניגרדנר ויוני לוי, יושב ערבי עם סובארו שנוסע שם כאילו זו החנייה של עזריאלי. זה יכול קצת לתסכל אבל מתרגלים.
פנינו לכיוון הירוק ואיתו המשכנו עד נחל חצצון. בחצצון איתרנו שביל שיוצא אל עבר "ציר סכיני א נאקה" את הציר הזה אנחנו זוכרים לטוב מטיול שעשינו בשנה שעברה, שם התקשינו עם כמה עליות (או קיי, אני התקשיתי ובאחת מהן אפילו אריק העלה לי את האופנוע). ברור שזה נהיה מעין "מובי דיק" קטן והיינו חייבים לחזור ולסגור חשבון. עלינו וירדנו בסכינים עד שהגענו לעלייה "ההיא", זו שבשנה שעברה הכשילה אותי. 
אריק כמובן היה ראשון, בסגנון חופשי ועם הרבה גז ורגליים מתנופפות, עלה בנסיון הראשון ומיד ירד ברגל לתמוך בשאר העולים. על הדרך סיקל כמה אבנים שהפריעו ואני ניסיתי לעלות -  על הדופן, דרך המדרגה, על הגז, אאוריקה, אני למעלה. מיקי עלה אחרי כמה ניסיונות ורמי עלה כאילו לא הייתה עלייה מעולם, פשוט נסע.
למעלה, צופים בדאגה, היו זיו, אלי ויוסי. הפרצופים הארוכים שלהם הבהירו שאת העלייה הזו הם לא חושבים שחייבים לעלות ושחייבת להיות דרך אחרת. סיכמנו שנתפצל, הם ירדו חזרה ויפגשו אותנו ברוג'ום א  נאקה המרוחק כעשרה קילומטרים מאותה נקודה.
המשכנו בחבורה מצומצמת על ציר הסכינים, באחת העצירות מגיעים אריק ומיקי יחד, מסתכלים אחד על השני ושואלים, ממש כמו בציור השבועי לילד, "איפה רמי?"  מסתבר שרמי נפל באחת העליות ואיכשהו היה נסתר למי שרכב על הציר (וגם לכוד מתחת לאופנוע) ככה שפשוט לא ראו אותו. חזרו אריק ומיקי, חיפשו טוב טוב ומצאו את רמי, חילצו אותו מתחת לאופנוע והמשכנו לרכב עד לרוג'ום א נאקה. שם, בתחנת המשטרה הירדנית העזובה, עצרנו להפסקה הגדולה של היום.


בזמן שהחברים פורקים את פק"ל הקפה, הבפלות והסנדביץ פסטרמה, יצאתי לפגוש את הקבוצה שהתפצלה מאיתנו. נסעתי על ערוץ אחד מיובלי החצצון (המסומן שחור) כפי שסיכמנו. רכבתי עד ערוץ החצצון הראשי ולא פגשתי אותם, פה התחילה דאגה לקנן, איפה הם? חזרתי חזרה לרוג'ום א נאקה, הם גם לא היו שם. שתיתי קפה קצר, אכלתי בפלה ארוכה וסימסתי לאלי שאנחנו עוזבים ומתחילים לחזור. עכשיו כבר ממש דאגנו, מה אומרים ליחידת החילוץ של עין גדי? ככה נבעס להם את ארוחת שישי עם המשפחה? רגע לפני שהתחלנו לרכב חזרה, קיבלתי סמס חזרה שהחברים כבר במצוקי דרגות ויחזרו דרך הכביש. נרגענו.

הרכיבה חזרה זרמה, המדבר התחיל לקבל את הצבע הרך של שמש נמוכה והיה פשוט מקסים. חלק מהדרך הייתה חזרה על העקבות מהבוקר (בעיקר בציר הירוק שמוביל למצוקי דרגות) ומשם התפצלנו אל הציר השחור המוביל לבקעת הורקניה. זה ציר שכולל כמה עליות קצרות אבל מחייבות תשומת לב ובתמורה מספק, בחלקו הראשון, תצפיות ללקק את האצבעות.


המשכנו עד כביש הגישה לנבי מוסא. עם ההגעה לכביש את אנחת הרווחה שיצאה מרמי היה אפשר לשמוע עד ירדן אבל השמחה הייתה מוקדמת, אחרי כשבעה ק"מ בכביש פנינו שמאלה והתחלנו לעלות ולרדת בצירים תלולים יחסית אבל עם אחיזה טובה מאוד בדרך למעלה אדומים. ב 16:00 יצאנו מהשטח. מד הק"מ הראה 140 ק"מ ומד האושר והסיפוק הראה FULL.

העמסנו בזריזות ונפרדנו ממיקי ורמי. אנחנו היינו באוטו,  לפניהם עוד עמדו 160 ק"מ של רכיבת כביש צוננת.

בסופו של טיול סיכמנו שהמסלול במדבר יהודה הוא מסלול תובעני מבחינה טכנית, שחברים לרכיבה זה חשוב מאוד ושכיף לפגוש עוד אנשים שחולקים אהבה לאותו תחביב.
קצת נתונים