טיולים לפי איזורים

6.5.2012

בין החרמון לדישון - טיול בין מים לשמים

לטיול השבוע היו שתי נקודות עיגון ברורות מאוד: רציתי לראות את השלג שנשאר בחרמון, רגע לפני שהוא נמס לגמרי ורציתי גם לבקר בנחל דישון, רגע לפני שהמים מתייבשים. 


ברוח הזו תוכנן מסלול ונפגשנו בבוקר יום שישי בצומת מחניים. היינו שישה, רון, אמיר, גיל , עמירן אריק ואני.

היו כמה חידושים בטיול הזה. רון התחדש לו בקטומ 500 מבריק וחדש (ונראה שהצית "מירוץ חימוש" שאת סופו מי ישורנו...), ה TM של עמירן התחדש בשריטות לרוב על הפלסטיקה, תוצאת התרסקות אלימה בשבוע הקודם ואני התחדשתי בזוג מגפיים חדשים שהדרך היחידה להגדיר את הצבע שלהם היא "לבן-ערס". זה לא שאני כל כך מחבב את הצבע הזה כמו שזה היה הזוג היחידי במידה 48 בחנות. ניחא, ממילא עוד כמה שעות הם יהיו מכוסים בבוץ.

התחלנו לרכב ב 9 בבוקר, לאורך נחל מחניים. באיזשהו שלב חתכנו לכביש והמשכנו עד לפנייה לכיוון חרבת ירדה, נקודת ראש הגשר הסורי שסביבה התרחשו קרבות רבים במלחמת העצמאות וכ-100 לוחמים נפלו בגזרה זו ב 1948.  הזרים מיום הזיכרון עוד לא הספיקו להתייבש לגמרי.

מחרבת ירדה ירדנו חזרה לערוץ נחל מחניים וממנו המשכנו בין השדות עד לחיבור לגשר הפקק, חצינו את הכביש ורכבנו לכיוון הג'ילבון, גם אותו חצינו ומשם דרך דרדרה התחלנו לטפס לכיוון ציר המעיינות של שולי הגולן ועמק החולה הידוע בכינויו "ציר המוסכים". ביצענו את הביקור השנתי בפג'ר הקטן (בשנה שעברה לא הצלחנו לבקר בגלל שריפה גדולה שהחלה בבוקר הטיול). אריק כמובן לא פסח על טקס טבילת הראש המסורתי, נחנו קצת, נשמנו את האוויר המבושם בריח עצי התאנים (נחזור בספטמבר, לאכול קצת) והמשכנו הלאה. ציר המוסכים רווי (תרתי משמע) מעברי מים לרוב ולמרות שעוד לא היה כל כך חם, היה מאוד מרענן לרכב שם.




































לא המשכנו הרבה על ציר המוסכים וקצת יותר מקילומטר אחרי הפג'ר שברנו ימינה והתחלנו לטפס לכיוון רמת הגולן. עלייה מבולדרת קלות, לא קשה מדי וכנראה שכדי להוסיף לה קצת פלפל, אריק נתן "דחלה" קטנה עם הכתף לעמירן תוך כדי ניסיון עקיפה אגרסיבי. עמירן מצידו נפל כמו בול עץ הצידה, אין נזקים. אריק התנצל, כיאה לבן תרבות.

הגענו לרמה. קווי הגובה הפכו פחות צפופים ואנחנו מכוונים אל החרמון שעכשיו הולך ומתקרב אלינו דרך שבילי טנקים רחבים ועמוסי באמפים שמאפשרים הרבה זמן אוויר למי שחפץ בכך. רכבנו במהירות בכיוון כללי צפון מזרח כשפתאום אחרי באמפ חביב אני מרגיש שרגל ימין מחליקה לי מהאופנוע, כבר קיללתי את המגפיים החדשים אבל כשניסיתי להחזיר את הרגל לרגלית הבנתי שבעצם המגפיים לא אשמים, שני הברגים שמחזקים את הרגלית לשילדה נגזרו והרגלית צנחה, כאותו זלזל, אל אדמת הגולן החומה. חזרתי כמה צעדים אחורה, אספתי את הרגלית והתחלנו לחשוב מה עושים עכשיו.  כשנתקעים, הכלל הראשון הוא: "שים מים לקפה" וכך עשינו אבל המים עוד לא הספיקו להתחמם והברגיה המעולה שאריק סוחב איתו (מורשת  DR600 שלא תישכח), ידיו הטובות וקצת מזל (שבדרך כלל הולך עם הטובים) סגרו תיקון מסודר (אפילו לא אילתור!) בתוך חמש דקות. תודה רבה!
משם המשכנו על שבילי הטנקים כשחברי היקרים מציידים אותי בעצות לטווח קצר (אל תקפוץ גבוה) ועצות לטווח ארוך (תעשה דיאטה). אחרי קילומטר וחצי לערך אני מעיף מבט באייפון שעל הכידון ורואה כי "במקום שהם היו, רק גרביים נשארו" ובמקרה דנן לא אייפון ולא גרביים. שכחתי לסגור את הקופסה אחרי הפסקת התיקון והאייפון המשמש אותי לניווט פשוט דילג החוצה. אחרי שחזרה על העקבות כדי למצוא אותו לא הניבה פירות, העלה אמיר את הרעיון הגאוני של שימוש באפליקציית " Find My iPhone".  האפליקציה מעלה את מיקום המכשיר על צילום לווין ובתוך זמן לא ארוך מצאנו אותו ממש איפה שהיה אמור להיות, קצת מאובק אבל תקין לחלוטין.  תודה לאמיר ותודה לסטיב ג'ובס.
מהון להון, הבנתי שכבר ניצלתי שתי פסילות מתוך השלוש המותרות ובשאר היום כדאי שאשמר לנפשי. כך המשכנו לרכב בשבילי הטנקים החומים כשמסביבנו הכל ירוק, מים זורמים בכל פינה , חסידות, עופות דורסים, סוסים וכמובן פרות, בעלות הבית האמיתיות של הרמה.


ועוד קצת פסטורליה גולנית.

המשכנו לכיוון קלע ומשם לכיוון יער מסעדה. בדרך ראינו פרות עם נטייה נדל"נית וחיבה למרפסות.


התפתלנו בשבילים ביער מסעדה עד שהגענו לג'ובה הגדולה שעוברת בימים אלו מהפך של הכשרת חניות ושבילי גישה לנכים, הקץ לטורי המכוניות בשולי הכביש בחורף? 

שמנו לב שנהיה קצת מאוחר והחלטנו לוותר על הסיבוב המתוכנן בברכת רם ולעלות בכביש לחרמון. ממילא ממג'דל עולים בכביש בכל מקרה. מהלחץ של הזמן, שכחתי להגיד לחבר'ה לתדלק במג'דל, זה עוד יחזור להתנקם בנו בהמשך.
עלינו לחרמון. יום קודם תיאמנו מול החטיבה עלייה לרכבל העליון בכביש. התיאום לא היה קל ("אופניים אמרת?".."לא, אופנועים, שישה אופנועים"..."ואתם רוצים לעלות ברכבל?"...."לא, בכביש, אתם צריכים לפתוח את הש.ג." ...."אבל זה שטח צבאי!".."נכון, בגלל זה אני מתאם"..."טוב אני אעביר את הבקשה".)

הצטלמנו עם חתולי השלג במפלס התחתון והתחלנו לטפס למעלה, מתרגשים מכל שלוגית מזדמנת שראינו. בדרך פגשנו שביליסט שהחליט לסיים את שביל ישראל לא בתל דן, כמקובל, אלא על פסגת החרמון. הורדנו בפניו את הקסדה ואיחלנו לו בהצלחה. המשכנו לטפס, האוויר הולך ומתקרר ומד הגובה ב GPS כבר מראה 1900 מ'. 

ופתאום, קרחון שלכוד בוואדי, גבוה ורחב. עצרנו לידו לסדרת תמונות מתבקשת


כל זה היה רק ההקדמה למה שחיכה לנו ברכבל העליון. היה שם מגרש באורך וברוחב של כמה עשרות מטרים מכוסה בשלג שהפך לקרח קשה וחלקלק. כמובן שלא עמדנו בפיתוי והתחלנו להתרוצץ עליו הלוך וחזור כמו כלבים ששוחררו בפארק. גם מקומן של ההתחפרויות לא נפקד.



הנסיעה על הקרח מזכירה קצת נסיעה בחול וקצת בבוץ רק שצריך לרכב בהילוך גבוה עוד יותר ובגלל שמדובר בקרח ולא בשלג, הקדמי מתקשה לייצב אחיזה או כיוון. 
ככה השתעשענו שמה כמעט חצי שעה ופנינו להפסקת הצהריים שלנו אשר בגובה 2047 מ' הוגדרה בתור הפסקת הצהריים הגבוהה ביותר שערכנו, מנתצת את השיא של חניון בורות לוץ מלפני כמה טיולים.
האוויר הקריר שכנע אותנו לקצר את הפסקת הצהריים ופנינו לרדת חזרה לכיוון קופות החרמון. ניסינו לרדת בשביל המוביל למסלולי הסקי אך נתקלנו בלא מעט קרח על השביל והחלטנו לא לקחת את הסיכון של להמשיך ולרדת, במיוחד לאור השיפוע החד שיש שם. הסתבכות במסלול והאופנוע יישאר כאנדרטה עד הפשרת השלגים, קצת כמו חתול השלג ההפוך שרואים בפינה הימנית העליונה של התמונה.




חזרנו לכביש, דהרנו אותו עד למטה ובקופות האתר פנינו לקצה מגרש החנייה ונכנסנו לשביל האדום המוביל לנווה אטי"ב. אחרי הירידה מהקופות מגיעים לעמק הירוק והפסטורלי של ברכת מן.


הדרך רצה בירידה חזקה יחסית עם אבנים לרוב בדרך עברנו אנדרטה לזכרו של הטייס איתן להב ז"ל שמטוסו הופל שם, למקדש היטורי בהר סנאים לא נכנסנו, אולי פעם, כשנבוא עם הג'יפים.




הגענו לשער נווה אטי"ב, נהיה כבר ממש מאוחר, וחתכנו בכביש עד לכניסה לשביל האדום של תל עזזיאת, איתו רצנו במהירות עד לכביש גונן (918). בגלל ששכחתי לעצור לתדלק במג'דל, נכנסנו גם ללחץ דלק ולכן המשכנו מצומת גונן עד עין א-תינה בכביש ומשם לאורך הירדן עד יסוד המעלה לתחנת הדלק של חולתה. עמירן נתקע 200 מ' לפני התחנה ונגרר על ידי אריק, גיל דחף את האופנוע 20 מ' עד המשאבה (לא לפני שהדגים את טריק ה XR העתיק של העברת דלק מצד אחד של המיכל לצידו השני)  והיתר שמחו לגלות שהם יכולים לעשות 140 ק"מ על מיכל אחד. פה גם ראינו את ההבדל הגדול בין האופנועים המוזרקים שמילאו 7.7-7.5 ל' ל 140 ק"מ ובין האופנועים עם הקרבורטור שמילאו 9.8-11.5 ל', במחירי הדלק של היום הנה מודל כלכלי שמאפשר הצדקת רכישת אופנוע חדש בפני האשה....
אחרי שהאכלנו את האופנועים, גם אנחנו קצת נחנו, שתינו, אכלנו והדפנו הצעות "מוכר?" מארחי פרחי מקומיים.

ומשם לדובדבן השני של המסלול, הדישון. חצינו את הכביש לשדה אליעזר, ומשם חיש מהר לשביל האדום של הדישון. זה אחד המסלולים האהובים עלי, עם מים או בלי. הרבה ירוק בעיניים, נוף מצוקים דרמטי, אבנים וסלעים. התחלנו לרוץ שם בין מעבר מים אחד למישנהו כשאנחנו נהנים להשפריץ מים לכל עבר ולהוריד את כל הבוץ שאגרנו לאורך כל היום.

ככה התפתלנו לנו בצמוד לנחל כשמולנו עוברים טרקטורונים וג'יפים לרוב, מעבר מים ועוד אחד ולגיוון גם נסיעה רצופה בתוך מים בגובה 0 , תענוג אמיתי.


המשכנו במים ושעשועים עד לנקודה בה נחל דישון פוגש את הכביש שבין ברעם ליראון....כמעט. פחות מקילומטר לפני הכביש החליט אריק שאם נתוני צריכת הדלק לא יצדיקו רכישת אופנוע חדש, טוטל לוס בוודאי יעשה זאת ולכן החליט להתרסק באגרסיביות ע"י פגיעה בסלע גדול והתהפכות קדימה (הוא והאופנוע, בנפרד) תוך שהוא מעקם את האגזוז, רגלית ההילוכים, הכידון ושאר אלמנטים שנמצאים בשמאל האופנוע. מנפץ את תושבת ה GPS אבל יוצא כמעט ללא פגע במישור הפיזי, המיגונים עבדו היטב ורק השאירו סימנים קלים לעוצמת הפגיעה, לא יותר.
אמנם לא הצליח לו הטוטל לוס אבל הבנתי שהיה יום ארוך והגיעה השעה לחתוך. ויתרתי על הביקור בהר פועה ופריחת האירוסים שמשתוללת שם עכשיו והתחלנו לחזור דרך השביל שיוצא מריחניה לכיוון מערת עלמה וחרבת מרות. עקב מצבו הקטטוני של אריק (ללא בלם אחורי) ויתרנו על הביקור בחרבת מרות אבל הוא מומלץ בהחלט.
סיימנו את המסלול ליד תל חצור, משם שתי דקות בכביש למחניים וזהו.
סה"כ עשינו כ 170 ק"מ מהם להערכתי כ 30 כביש (בעיקר בעלייה והירידה מהחרמון). ביקרנו את השלג ואת המים כמו שרציתי, מאוד נהניתי אבל הרגשתי שתכננתי מסלול ארוך מדי. עכשיו, כשקיץ, הצפון מקבל את עיקר תשומת הלב ושם צריך לתכנן  לא יותר מ 100 ק"מ ביום, אם נרצה יותר, תמיד אפשר לאלתר.


והסרט, מעשה ידיו של רון...הכי שווה!