טיולים לפי איזורים

21.12.2012

בין חצבה למצפה רמון - טיול בסוף העולם




הטיול הקודם נגדע כזכור באיבו. לכן התעקשתי לצאת השבוע לטיול "מתקן" למרות תחזית מזג האוויר שהייתה מאוד קרה וגשומה. עקרונית, עם תחזית כזו יש שתי אפשרויות. ניתן לברוח כמה שיותר רחוק בתקווה שענני הגשם לא ישיגו אותנו וניתן גם "לחבק את הגשם", לצאת ארוזים במיטב עטיפות הניילון אל הבוץ והשיטפונות, הגשם והקור. הפעם בחרתי באופציה הראשונה. לערבה.
חוצה ישראל שהסתיים לפני כמה ימים, הדקאר שכבר דופק בדלת ומעל הכל התוואי של הערבה בואך מצפה, כל אלה דחפו אותי למסלול מהיר, קשוח, ארוך ומאתגר. לראשונה אפילו עשיתי תכנון זמנים מדוקדק כי והיה ברור שכל סטייה ממנו תסכן את סיכויי ההשלמה של המסלול. תוסיפו לזה את העובדה שהתאריך,21 לדצמבר, היום הקצר בשנה שהובטח שהוא גם סוף העולם תבינו שיצאתי למסלול הזה עם איזה קמט דאגה אחד או שניים.

ההכנות המדוקדקות שעשיתי והעקשנות שהפגנתי במיילים טרום הטיול לא הפריעו לחברים הטובים שלי לאכול לי את הראש אפילו בדרך דרומה על שינוי היעד לאיזה טיול דיונות באיזור חלוצה. כמעט נשברתי. רק גיל שטען שעם צמיג אחורי כמו שיש לו הוא לא יכול לרכב בדיונות גרם לכך שהטיול יצא לפי התכנון. וטוב שכך.

שלא כמקובל במקומותינו. נפתח בסרט והיומן יגיע אחר כך.



ועכשיו ליומן:


היינו שישה: רון, אמיר, עמירן, גיל, אריק ואני. בעין חצבה קידמו אותנו 18 מעלות ושמיים כחולים. בדיוק לפי התכנון.

יצאנו מעין חצבה ישירות לשביל השחור שמול תחנת הדלק. רכבנו מהר, או כמו שאריק תיאר את זה "כמו מוכי כלבת" פול גז, לא מסתכלים אחורה, עפים על הבאמפים עד הכניסה לנחל חצבה. משם נכנסנו לערוץ נחל חצבה. נחל מקסים, השביל מתפתל על האבנים אבל זה פשוט עניין של לתת הרבה גז והאופנוע מגהץ הכל.

בשלב מסוים יצאנו מהנחל ועברנו לרכב מעליו כאשר הנחל מימיננו ומפעלי צין משמאלנו. גם נוף פוטוגני של הור ההר (הר צין) ליווה אותנו משמאל. השבילים מהירים מאוד, נוחים מאוד ומהירות תלת ספרתית לא הייתה מילה גסה שמה. עצרנו להצטלם על רקע ההר. מה שיצא מזה זו תמונה קבוצתית, בלי ההר.  הלקח נרשם.
בשביל הרחב שעובר מעל נחל חצבה מפוזרים פגרי מתכת שמשמשים כמטווח ח"א והכניסה לשטח בתיאום בלבד. משלב מסוים השבילים הופכים ללונה פארק של עליות וירידות חדות, אז עלינו וירדנו.
הציר התחבר לציר שעולה מהמרזבה ותיכף אחריו הגענו לצומת הגדולה של הר ארחות. שם פנינו שמאלה לדרך שמובילה לכיוון מצפה רמון דרך ראשו של מעלה נוח. דרך טכנית, מטלטלת את אלו שהאופנועים שלהם נוקשים יותר.  כרגיל עם ההאסקי הכל זרם והיה כיף גדול לתת קצב טוב על האבנים. 



ככה רכבנו עד ראשו של מעלה נוח, שם עצרנו לשלוק קטן מהמים ותמונה או שתיים. רוח חזקה נשבה בראש המעלה. כמה חזקה? נאמר רק שהיתה מספיקה כדי להעיף את ה TM המכורסם ולהפיל אותו מהרגלית. והנה עוד יתרון לדו"ש כבד ומאסיבי.....
(הנה תמונה של ה TM, לפני שנפל וגם אחרי, לידו אופנוע טוב, אפילו מצוין)













ממעלה נוח המשכנו לכיוון מצפה רמון בציר המקסים שרץ על שפת המכתש. כמו הקטע מהר ארחות גם פה ציר טכני,  הרבה עבודה של האופנוע והרוכב אבל הפיצוי הוא בנוף מקסים למכתש. נוף שלא מתיישן לעולם. אפילו רון היה מאושר מהנוף (אני חושב...).


הגענו למצפה. הייתי קצת מודאג. בתכנון המסלול מדדתי על הקטע שעשינו עד כה כ 70 ק"מ. איכשהו מד המרחק באופנוע הראה 108 ק"מ. דאגתי ושמחתי. דאגתי כי עם כזה פספוס בתכנון, אין מצב שנצליח להשלים את המסלול. שמחתי כי כנראה אני רוכב עם חיות. 108 ק"מ בשעתיים וקצת בסוג התוואי שרכבנו בו? חיות. עוד אני משתף את המידע עם רון, הוא מסתכל אצלו באופנוע ורואה רק 80 ק"מ על המד. גירוד קצר בראש ונרגעתי. כנראה שהכיול אצלי השתבש בגלל ענייני המצבר מהטיול שעבר ומד הק"מ מכויל לפי גלגל 17". אבל אנחנו עדיין חיות, כן?
במצפה תדלקנו,  לקחנו סנדביץ וקפה וישבנו לנוח קצת. פתחתי מפה והראתי לחברים את התכנון של המשך המסלול. הפרצופים התחילו קצת להתארך. אמיר צריך להיות בתל אביב בשבע וגם אריק כבר היה השבוע יומיים במכתש וקצת מיצה. פה אחד החלטתי שלא ניכנס למכתש אלא נעקוף אותו בציר סובנה (שזה במילים אחרות - הכביש). ונרד לנחל ערוד מכיוון מעלה ערוד. אריק מונה למצליף הקבוצה ורדה בכולם לסגור את ההפסקה ולעלות לאופנועים. סגרנו כפתורים במעילים, שלוק אחרון מהקפה, שיהיה חם בגוף ויאללה לדרך. הטמפרטורות נמוכות ומי מאיתנו שלא בא עם מעיל אנדורו הגיע לראש מעלה ערוד כשהוא כחול מקור.
עצרנו לשניה, רק כדי להפשיר אצבעות על המנוע ומיד התחלנו לרדת לכיוון נחל ערוד. לאט לאט חזרה התחושה באצבעות, העננים שהיו מעל מצפה פינו מקום לשמיים כחולים יותר והעסק חזר לזרום. כמעט.
בצומת של הערוד עם השבילים שמגיעים מכיוון בקעת חסון עמדו שני האמרים וגשש בדואי חביב שאל אותנו אם ראינו פאג'רו איפשהו. אמרנו שלא ועמדנו להמשיך אבל אז הודיעו לנו שהם ב"נוהל אירוע" וביקשו שנמתין במקומנו כרבע שעה. חיכינו. אולי לא רבע שעה אבל נתנו להם כמה דקות לרוץ על העקבות בלי להפריע ואז המשכנו.
לא הספקנו להגיד "תראו איזה חריצים יצר השיטפון בערוד" ופתאום באיזור מדרגת ערוד פגשנו שוב את אחד ההאמרים. הפעם מסתבך ברוורסים בירידת המדרגה (ההגינות מחייבת להגיד שהייתה זו נהגת....לא שיש משהו רע בזה וכו') חלפנו על פני הסמל הלחוץ שלא היה ברור ממה היה לחוץ יותר, מעבירות ההאמר שלו או משישה אופנועים שמרעישים לו אבל אמרנו שלום מנומס ופשוט המשכנו.
יאללה, נכנסנו לקטע "האמיתי" של הערוד. החצץ העמוק, מדרגות הסלע, הבולדרים. כל הטוב הזה זכור לי כחוויה מפוקפקת מלפני עשור. לא הייתי פה באמת הרבה זמן. חזרתי עם אופנוע טוב יותר ואם יותר לי להעיד על עצמי גם רוכב טוב יותר. עדיין קל זה לא. כיף זה כן. פתחנו גז איפה שאפשר, קפצנו איפה שאפשר. קיללנו איפה שצריך.
בדרך פגשנו להקת ג'יפים המונה מעל 10 פרטים בכל המנעד שבין טריוס לדיפנדר. בשעה שתיים בצהריים הם היו בסלע טוביה. תהיתי מתי יסיימו את המסלול והאם זה יקרה באור. כבר אמרתי שהערוד זה כיף?
עצרנו גם בהאמבר לתמונה ההכרחית.

המשכנו לרוץ בערוד. אני חייב להגיד שלמרות שהיה הרבה פחות קשה ממה שזכרתי בעבר הרי שככל שהתקדמנו בנחל הרגשתי איך העייפות עולה והריכוז יורד. אריק וגיל רצו קדימה ולא היו עוצרים עד הפארן אלא שיד נעלמה (או אלוהים, מה שמתאים לאמונה שלכם) שלחה להם לפתע יעל שחצה את השביל. עצרו להתפעל מהיעל כשפתאום אריק הבחין בשביל משמאל שהוא הדרך שלנו לעשוש ולא המשיך לרכב. (שמה פעם, לפני הרבה שנים, איזה שומר של רפאל שהיה זרוק בשטח נתן לנו קולה קרה באמצע יום חם במיוחד).
יצאנו מהנחל ועלינו בשביל הרחב שמוביל עד כביש 40, חצינו את הכביש והמשכנו עם כביש הגישה של רפאל עד לפנייה לנחל עשוש.






נכנסנו לעשוש. זה נחל חגיגה. לא קשה, מהיר מאוד,  אבל מחייב לעבוד. אי אפשר לשבת סתם על האופנוע כמו שק תפוחי אדמה. אז עמדנו ועבדנו. והקצב היה מהיר מאוד.


למעלה עשוש לא נכנסנו. השמש כבר הייתה נמוכה וכל מה שרציתי היה לצאת מהעשוש בזמן סביר. נתנו פול גז לאורך כל הנחל. נהנינו מצורות הסלע המיוחדות שיש בדרך עד שבשלב מסוים עצרנו כדי לעשות סיכום ביניים. לא ממש היה צריך לדבר. החיוכים על הפנים של החברים אמרו הכל. רון ואמיר חוו פרץ של רגשות שהיה מובן בנסיבות העניין.







בחיבור של העשוש עם ציר המעיינות משכנו צפונה, לציר המעיינות. חלפנו על פני מואה, המשכנו להתפתל בנוף הכמעט אפריקאי שמציע הציר הזה.

על ציר המעיינות רכבנו כל הדרך לספיר. התוכנית הייתה לעשות תדלוק שני בעין יהב (לקצרי המיכל שבינינו) ולהמשיך דרך שמורת שיזף עד עין חצבה. בפועל, הפרצופים שכבר היו ארוכים במצפה התארכו אפילו עוד יותר. אמנם השעה הייתה 15:50 ובשטח היו לנו כ 30 ק"מ שבוודאי היינו מספיקים לפני החושך אבל למה לדחוק במזל? חלקנו המשיך בכביש, אני רצתי בשביל המקביל לכביש הערבה חלק מהדרך ואת חלקה האחרון עשיתי בכביש.
לעין חצבה הגענו בארבע ועשרים. 230 ק"מ על מד המרחק. חיוך ענק על הפנים. העולם לא נחרב והספקנו את המסלול בלי תקלות. לא יודע מאיזו עובדה הוקל לי יותר.
סיכמנו שזה יומרני לתכנן את המסלול הארוך ביותר ביום הקצר ביותר, שהיה ראלי משובח ושההאסקי שלי, לא נס ליחו (טוב, את האחרון רק אני סיכמתי, היתר המשיכו לחפור שאמכור)

העמסנו את האופנועים לעגלות, ירדנו על איזה סנדביץ' בארומה ויצאנו לדרך. הכל בסדר. אפילו אמיר הגיע לארוחת הערב בזמן. עולם כמנהגו נוהג.

ועוד תמונה אחת:




קצת נתונים:




קישור לאלבום התמונות של המסלול