טיולים לפי איזורים

8.8.2013

מהגלבוע לדימונה - טיול לילה


זה לא שבאמת רכבנו מהגלבוע לדימונה (את זה באמת צריך לעשות יום אחד) אז מה הקשר בין הגלבוע לדימונה? מסתבר שיש קשר ובנסיבות מסוימות דימונה יכולה להיות חוויה מתקנת לגלבוע. נשמע מופרך? תיכף אסביר. אבל נתחיל מהתחלה.
בקיץ חם.  רכיבת שטח בקיץ ראוי שתיעשה כשהטמפרטורות נוחות או בין מקור מים אחד לשני והכי טוב: גם וגם.
אז יצאנו לטיול לילה בגלבוע ועמק בית שאן. בתכנון הייתה גם רחצה לילית בעין צמד.
אז נכון, רכבנו בגלבוע.
ונכון, המים בעין צמד משיבים את הנפש.
ונכון, היה ירח מלא גדול ובהיר.
אבל בסוף כל העסק הרגיש די דרדלה. אולי אלו השבילים הנוחים של הגלבוע (למרות שירדנו איזו ירידה דרדרתית באיזור מלכישוע, שאלוהים ישמור). או כל סיבה אחרת.  לא יודע. לא "התלבש".

הנה הסרט של רון, שיוכיח את מה שכתבתי.





עברו שבועיים ומרוב שהרגיש דרדלה, הייתי חייב חוויה מתקנת. לחוויה המתקנת נקבעו כללים ברורים:

בגלבוע היה לילה עם ירח - נרכב בלילה ללא ירח כלל.
בגלבוע היו שבילים נוחים - נטרטר את החברים בסינגלים, נאקבים, סכינים ושאר תענוגות.
בגלבוע הייתה רחצה לילית - פה יהיו מים רק במקלחת בסוף הטיול.

האיזור הנבחר היה תא השטח שבין ערד לדימונה, הלא הוא ארץ הבדואים. שם אין שטחי אש, כמעט ואין שמורות טבע והתנועה בליל יום חול לא סובלת מיותר מדי מגבלות.

הנה עוד סרט של רון (שניים בכרטיס אחד היום).



ובטקסט זה הולך בערך ככה:

לטיול יצאנו מועדון ה 5 (רון, אמיר, אריק, דורון ואני) רוכבים על קטומים בנפח 500 סמ"ק ואך טבעי היה שנקבל את חדר מס' 5 בקמפינג של תל ערד, שם התאכסנו. חדרים טובים, ממוזגים, והאתר כולו נראה מטופח ונעים לשהיה. (ותודה לגילי סופר ממלון יהלים בערד על ההמלצה). 

יצאנו קצת אחרי שש בערב, הקפנו את ערד מצפון דרך שבילים לא רעים שנתנו להרגיש קצת מדבר, דרך נחל דומיה הגענו לכביש ערד-מצדה, חצינו אותו ורכבנו בשביל נוח עד שהגענו לתצפית יפה על ים המלח.




צללים ארוכים של אחר הצהריים, אוויר לא רע. נשמנו מדבר כמה שניות ומיד התחלנו לרדת בסינגל מסומן שחור 
שמתפתל מסביב לגבעות שמול איזור המלונות בערד.



ירדנו בסינגל שבשלב מסוים התחלף בסדרה של שבילי גמלים שהוליכו לעבר יישוב בדואי. הגבעות צבועות בזהב האופייני לשעות אחר הצהריים המאוחרות ובאופן כללי שלווה גדולה. כל זה לא הפריע לדורון להגיד שחם לו, הוא כנראה רגיל לצינה האירופית.



גם גמלים פגשנו בדרך, אחרי הבדואים הם שליטי המרחב.



 בדרך חצינו את נחל פראים, נחל כידוד ובנחל יעלים התחברנו לשבילים הנוחים יחסית של הבדואים ועלינו מהערוץ אל החיבור עם השביל הכחול שמוביל למצד חתרורים.

מיהרנו לרכב על השביל הכחול של מצד חתרורים בגלל שלוש סיבות:

1. מדובר בשמורת טבע ורצינו לצאת ממנה לפני רדת החושך.
2. רצינו להגיע לנחל חמר באור אחרון.
3. שביל פתוח, שלא נפתח גז?

עם או בלי סיבה רכבנו מהר, הגענו לפיצול של השביל הכחול שממשיך למעלה יאיר אבל אנחנו פנינו ימינה, לשחור, אל עבר צוק תמרור (כל מי שהשקיע בנפט, יכול לשחרר פה קללה קטנה) איתו הגענו עד כביש ערד-ים המלח, חצינו אותו, עוד קילומטר על הכביש ונכנסנו לשביל האדום של נחל חמר.
אחרי רכיבה קצרה עצרנו לתצפית על הערוץ העמוק שמתחתינו באור אחרון, הגענו בול בזמן.



שם גם ביצענו את הטקס של מעבר ללילה, הדלקנו לדים, הלוגנים, משואות ושאר אמצעי תאורה (חוץ מדורון, הוא במילא רוכב בעיניים עצומות). 
את המשך הדרך בנחל חמר עשינו כבר בחושך. לקח כמה דקות להתרגל אבל ברגע שהעסק נתפס, השביל היה מספיק נוח בשביל לרכב במהירות סבירה.
מנחל חמר זרמנו לתוך נחל דימונה, קצת התברברתי בחושך עד שמצאתי את הכניסה הנכונה לוואדי אבל בסיוע "הטלוויזיה" (מכשיר הניווט החדש שלי שעוד אכתוב עליו מתישהו), התחברנו לנחל דימונה ויאללה בלאגן!
הנחל עמוס בבולדרים, חצץ ואבנים וכשנוסעים לא ממש ברור אם ירדנו מהציר או שהציר פשוט מחורבן. בחסות המוסים שיש לי עכשיו באופנוע, השתחרר המחסום המנטלי של הפחד מפנצ'רים ואפשר היה לתחזק מהירות למרות התוואי המאתגר.
חוק טבע הוא שאיפה שיש תוואי מאתגר יופיע בדואי עם סובארו. זה היה נכון גם הלילה כשאיפשהו בתוך החושך ראיתי שני מחזירי אור. התקרבתי בזהירות ושניים בדואים עם שטיח גדול (וטנדר סובארו, כאמור) יושבים להם בסבבה בצד ערוץ הנחל, שותים קינלי ובאופן כללי מרגישים נינוח ורפוי. נאמנים לאחוות דיירי המדבר הם הזהירו אותנו שיש אבנים בנחל (You don't say!) והמשכנו.
אם הסינגל ביציאה מערד היה החימום, נחל דימונה שמר על הדופק לקראת האתגר של הסכין הצפונית.
עד היום תמיד ירדתי אותה. היום (הלילה!) תכננתי לעלות אותה.
עליתי ראשון, רצתי למעלה כשיש המון דרדרת, בורות, אבנים חופשיות ואחיזה דרעק. בשלב כלשהו נעצרה הרכיבה השוטפת והתחלתי במגבלות הכושר האירובי שלי להתאמץ להעלות את האופנוע. עוד קטע ועוד קטע, מדרגות, דרדרת, עוד מדרגות, עוד דרדרת. בסוף הגעתי למעלה.

שתיים שלוש דקות אחרי הגיע גם אריק וירדנו יחד לבדוק סטטוס ודופק לשאר החברים. אפילו ברגל לא היה פשוט לרדת והחלקתי ארבע או חמש פעמים על הדרדרת.
אריק לקח את האופנוע של אמיר, והעלה אותו למעלה בתוואי חלופי כאילו הסכין החדה היא לא יותר מסכין פלסטיק של ילדים. בינתיים אני נתתי כמה דחיפות לדורון שעלה חצי דרך עד שהעניק את הכידון לאריק שהעלה גם את שלו. אני שמתי קסדה והתכוננתי להעלות גם את האופנוע של רון אבל אריק, שהרגיש שהוא חם, סימן לי לרדת מהאופנוע וסגר טריפל דאבל מושלם כשהעלה ארבעה אופנועים (טוב, שלושה וחצי) את הצפונית.






























ועוד אחת:



והנה עמלץ העליות, משקיף במבט נוגה אל תוך הלילה.



כשסיימנו עם הרפתקת הצפונית (לקח קצת פחות משעה) המשכנו לנוע.
רצנו על רכס דימונה, מתחת להר בריר והר דיה. סימני העייפות התחילו להופיע בצורה של נפילות אקראיות והשאלות ששמעתי מאחורי הקסדה "מתי מגיעים?" נתנו לי תחושה של בית. אם כך, גייסתי את התשובות שאני נותן תמיד לזאטוטים מאחור "עוד מעט", "עוד רבע שעה", "עוד 15 ק"מ". העיקר שיקבלו תשובה ויירגעו.

רצנו עד שהגענו לסכין הדרומית, אותה ירדנו ללא אירועים מיוחדים.



בסוף הסכין הדרומית יש את השביל הנוח של נחל דימונה, המשכנו איתו עד לחצר האחורית של העיר. משם בין הכיכרות עד לתחנת הדלק פז בכניסה.
ישבנו שם, כירסמנו מה שהיה ביילו, תדלקנו את עצמנו ואת האופנועים וחשבנו לאן ממשיכים.
השעה היתה קרוב לחצות והיינו אמורים לחזור כ 45 ק"מ של שבילי מדבר די טריוויאלים עד לתל ערד.ברוב קולות הוחלט ש 90 ק"מ יספיקו לנו ללילה זה ונחזור בכביש.
(דורון גם הסביר שבסוף כל ראלי יש קטע קישור בכביש והטיול שלנו לא ייפסל על ידי ה FIM. נרגענו)
חצי שעה של רכיבת כביש קרירה מאוד (עם געגועים למעיל רכיבה) וחזרנו לתל ערד.
מקלחת חמה וטובה והתעלפנו לשנת לילה.
קמנו בשש בבוקר, רוח קרה, 22 מעלות, תוך כדי הקפה של הבוקר גילינו שאנחנו התושבים היחידים בעיר העתיקה של תל ערד. אז ניצלנו את הההזדמנות לסיור קצר בעיר.





ועוד נוף, הפעם צפונה













היה תענוג. בשישי בעשר בבוקר כבר היינו בבית עם חיוך גדול וסבלנות אין קץ.

גם דורון נתן את הסיכום שלו, ממש פה

קצת נתונים


קובץ GPX של המסלול:  מערד לדימונה



קישור לאלבום התמונות של המסלול