השבוע טיילנו ביום ג'. למה ביום ג' ? העניין הזה עם "פעמיים כי טוב" בטח עבד פה. חוץ מזה, רצף אכזרי של פעילויות ימי שישי בגני הילדים הצביע על פוטנציאל לבצורת טיולים עד קצה טווח התחזית וכדי שלא תברח העונה בין האצבעות, נסגר יום חופש, סומן סגול ביומן, ובבוקר יום ג' העמסנו את האופנועים וירדנו דרומה, לשדה בוקר. יש תענוג מיוחד לרדת עם העגלות ביום חול, כאשר במבט ימינה ושמאלה מבעד לחלונות האוטו אתה רואה אנשים רצים לעמל יומם ואילו אתה יודע שלפניך יום של אבק,חול ונופים מדבריים מלוא החופן. זה הצד הנכון של החיים, זכינו להיות שם השבוע.
היינו שישה, אריק, רון, אמיר, גיא, גיל ואני. שלושה דו"שים גמלוניים בעגלה אחת והקומנדו הכתום והקרבי בעגלה השנייה.
הבוקר היה שימשי ומקסים, 16 מעלות, בלי רוח. מז"א קלאסי לרכיבה. התחלנו לרכב ב 9:15 לכיוון מעלה צין, קצת לפני ראש מעלה צין פנינו שמאלה לכיוון נחל חצץ, התחלנו טיפוס מתון שחשף את הנופים המדהימים של בקעת צין. הייתי באיזור הזה יותר פעמים משאוכל לספור ואף פעם לא אפסיק להתלהב מהפעם הראשונה בה נופי הבקעה נחשפים, פשוט נפלא.
מאיזור נחל חצץ שברנו לכיוון המכתש הגדול והציר האדום החוצה אותו עד ראש מעלה אברהם, שם עצרנו להפסקה של מספר דקות שנוצלו על ידי הזריזים שבינינו להעלאת תמונות ראשונות למדורת השבט המודרנית, שיאכלו את הלב אלו שבעבודה, מגיע להם.
התחלנו לרדת את מעלה אברהם. האופנועים רצו שם מהר אבל לא יכולתי שלא לחשוב על ג'יפים בעלייה. המדרגה נראית גבוהה וטחונה יחסית לפעמים קודמות ונראה לי שג'יפים יזיעו שמה לא מעט.
המשכנו לרוץ במכתש על רקע צבעי הטכניקולור שלו, רכיבה לא קשה, מהירה וכיפית.
רגע לפני סוף השביל והחיבור לכביש, עצרנו להתרשם מגזעי העצים המאובנים המונחים שם. תיאוריות קונספירציה על שקרים של גיאולוגים ומלכודות תיירים הופרחו לאוויר והופרכו מיידית.
משם, למורת רוחו הבולטת של גיא, המשכנו בכביש לכיוון כביש המכתש הקטן שבקצהו מעלה עקרבים. למרות שמדובר באספלט, זו כמעט חווית שטח. הכביש צר, לא מטופל, עובר בנופים לא רעים ובסך הכל הוא גם מהווה את החיבור היחיד אל ציר המצלעות אליו אנו מכוונים. בדרך גם צפינו במפעל טקסטיל מודרני ומבריק וכן במפגן בלונים פורחים ככה שהיה גם קצת גיוון.
את הפסקת סנדביץ' הבוקר עשינו במצפה המכתש הקטן כאשר משמאלנו מעלה עלי וממולנו שער אשמדאי. פגשנו שם חבורת דוושנים שבדיוק סיימה את הפסקת הבוקר שלהם. החלפנו איתם כמה מילות נימוסין והם נעלמו אל האופק, לאט, לאט.
אריק פתחכהרגלו בקבוק יין משובח ונופי המכתש סיפקו לו רקע הולם, נמזגו כוסות נדיבות במיוחד ושתינו לחיי ההפסקות שבמירוץ העכברים.
בסוף ההפסקה חזרנו לכביש ורכבנו לכיוון מעלה עקרבים, אחרי כדקה רכיבה חלפנו בסערה מנומסת על פני רוכבי האופניים שיצאו כחצי שעה לפנינו, ניחא, העיקר שהם נהנים.
בכר תועה שהסתובב סמוך לכביש קפץ לרון בין הגלגלים, גם טנדר תועה שהסתובב שם עשה אותו דבר לגיל אבל לא נתנו לשני האינצידנטים הללו לקלקל לנו את החוויה והתחלנו לרדת את מעלה עקרבים (עדיין בכביש, כן?). הנופים מקסימים, המצלעות מהממות ולמרות שזה אספלט שעובר לנו תחת הגלגלים, נהניתי. (גם היין על בטן חצי ריקה עשה את שלו, לא אכחיש)
בתחתית מעלה עקרבים התלבטנו אם להיכנס לנחל צין או לציר המצלעות, פה אחד החלטתי על ציר המצלעות, אני מחבב אותו (וגם לא בא לי להירטב...). עלינו וירדנו בציר המצלעות, עברנו ליד שרידי המטוס שהתרסק שם וגם על פני המדרגה חלפנו בלי בעיה מיוחדת.
עצרנו להצטלם על גדת נחל צין שם מי שטיפת הפוספטים זורמים בגוון זרחני במיוחד, נמנענו עד כמה שאפשר ממגע איתם ורק אריק, כרון חולדאי בירקון בשעתו, החליט שהמים בטוחים לשטיפת פנים. אני מניח שהאנשים עם החליפות הלבנות מהממ"ג כבר יגיעו אליו.
מגדת נחל צין עשינו מעקף קטן דרך נחל חצרה, חזרה לצין עד כביש הערבה. חצינו את הכביש והתכוננו להמראה בציר אביה-אמציה. יישרנו את גב המושב, חגרנו חגורות בטיחות, קיפלנו את השולחן, כיבינו טלפונים ופתחנו גז! זה כנראה היה יותר מהיר מלעשות את אותו הקטע על כביש הערבה, הילוך חמישי, פול גז, שלוש ספרות על השעון. תענוג!
איפשהו לקראת סוף נחל אמציה, לפני החיבור לכביש הפנימי בין עידן לחצבה, שמנו לב שמשהו השתנה בשמיים. גוון התכלת המקסים שליווה אותנו לאורך כל היום פינה את מקומו למשהו צהבהב עכור ורוח חזקה מאוד החלה נושבת. את ההפסקה בעין חצבה עשינו כשהוופלות עפות לנו מהשולחן ומה שלא היה מהודק מצא עצמו בין הנתיבים בכביש הערבה. קפה קטן מארומה, סנדביץ ויאללה חזרה לדרך.
את ההמשך מחצבה ועד נקרות תיכננו לעשות בשמורת שיזף שממזרח לכביש הערבה. סופת החול שהשתוללה גרמה לנו להבין שלהיכנס לאיזור שיזף זה לא רעיון טוב ובמקום זה נכנסנו לציר המעיינות עליו דהרנו כמעט בלי הפסקה כל הדרך עד לחיבור עם נקרות. משם על נקרות עד הפיצול למרזבה ומשם על נחל מרזבה עד המדרגה. היא המתינה לנו שם, נכלולית שכמוה, עם עיקול שלא נותן לראות טוב את הציר, אפס אחיזה בקטעים הקריטיים וזוויות בעייתיות כמו תמיד. אבל לא באנו ליהנות, יאללה לעסק.
מן המפורסמות הוא שההיסוס הוא אבי הכישלון וכך אריק לא היסס ובלי לעצור נתן גז וניסה לטפס את המעלה בצידו הימני, נפל פעם אחת, הרים את האופנוע טיפס עוד מטר ונפל שוב, הפעם לצד הפחות סימפטי (ימין=תהום). כשראיתי שאריק מסתבך מימין, שברתי שמאלה, למדרגה ועוד לפניה האופנוע כבר היה על הצד. גיא ראה אותנו מסתבכים, בחר נתיב ביני לבין אריק רק כדי לגלות שגם בנתיב הזה נופלים כמו גדולים. עכשיו כבר היינו עם שלושה אופנועים על הצד ועוד שלושה בעתודה, מחכים לתורם לזהם את הקרקע בדלק מצינורות העודפים.
הבנו שקל זה לא הולך להיות והתחלנו להעלות את האופנועים, אחד אחד, בסבלות מסורתית. בדרך אמיר לא ויתר על זכותו לנפילה ונפל ככה סתם, מהמקום,מה שבהחלט סיפק לנו אתנחתא קומית קלה בין עבודות הסבלות. בסוף כולם עלו למעלה. גם הדופק שלנו עלה לשמים. בראש המעלה עצרנו להפסקת חמצן שאצל חלקנו נלקח דרך פילטר של סיגריה ואצל חלקנו נטורל.
השעה הייתה כבר 15:00, השמיים צבועים בצהוב אפוקליפטי מאיים, לפנינו עוד 40 ק"מ עד האוטו, העברנו למוד GH ודהרנו את שלוחת צלעון (צלעון? צלמון? שמישהו יחליט כבר) דרב א סולטן דרך נחל חווה, נחל צנים ונחל צין. הרוח החזקה הפכה כל ניסיון לעמידה לסוג של קייט סרפינג עם אופנוע והיה לא קל. בסופו של יום הגענו לסרפנטינות שמתחת למדרשה ומשם במעלה הכביש עד האוטו.
השעה הייתה 16:20, כ 200 ק"מ תחת הגלגלים. העמסנו בזריזות וברחנו למרכז מאימת סופת החול המשתוללת. כל השרירים כואבים, מהצוואר ומטה בגלל הרכיבה הקשוחה ומהצוואר ומעלה בגלל החיוך שלא יורד.
היה נפלא. אז מה אם בערב מצאנו כמה עשרות מיילים שמחכים לתשובה, ערימות של SMS והודעות קוליות? מבחינתי ה SMS שמודיע לי "מכשירך פועל כעת ברשת ירדנית" הוא הכי חשוב (וכן, אני יודע שצריך לבטל את הנדידה האוטומטית, בפעם הבאה...).
אפילו השיננית שביקרתי בבוקר יום רביעי לא מחקה לי את החיוך מהפנים.
קצת נתונים:
הסרט - בעריכתו של רון
תמונות הטיול (צילום אסף וגיא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה