אל הר הנגב הגבוה (והקפוא)

השבוע נסענו לאיזור הר הנגב הגבוה. האמת שלא לשם התכוונתי לנסוע, כבר היה מסלול מוכן לאיזור הבקעה, וכמה שערות לבנות כבר צמחו למפרע על הקרחת עבור הווג'ראעס הכרוך באישורי צה"ל למסלול באיזור הזה אבל חכמים ממני כבר אמרו שהחיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות (או מסלולים...) ושני דברים דחפו לדחיית הטיול לבקעה:

1. אריק הודיע שלא יגיע לטיול, ענייני יומולדת ילדים או איזה פרך אחר שקשור למלאכת החיים, ואני לא נוסע בלי אריק לשם.  

2. ראיתי תמונות המבשרות על תחילת הפריחה של ריבס המדבר, אותו פרח חמקמק שמפריח את שממת מכתש רמון לכמה שבועות (כן אני יודע שאני קצת מתפייט פה ויש עוד הרבה פריחה במכתש חוץ מריבסים, אבל תנו לעוף על עצמי קצת, מה אכפת לכם.)

מייד החלטתי לשנות תוכניות ולצאת לכיוון. וכמעט מהיום למחר נתפר מסלול שמכסה קצת עליות, קצת ירידות, קצת דשדש, קצת טכני, קצת טבע, קצת ארכיאולוגיה ובקיצור ארוחת טעימות מדברית משובחת.

היינו שישה, רון , אמיר , עמירן, רמי, מיקי ואני. התכנסנו בתחנת הדלק שבגן הלאומי עבדת.  נקודת יציאה קלאסית לטיולים היושבת בעיבורם של מסלולים רבים אבל מצטיינת בעיקר בגלל  שיש בה גם דלק, גם ארומה, וגם ילו ומה רוכב צריך יותר?. אולי רק טמפרטורות נורמליות אבל דווקא אלו לא היו בנמצא, היה קר להחריד, כ-11 מעלות ורוח קרירה מנשבת. השנה נראה שאנחנו מבשרי הקור במדבר וכל פעם שאנו מגיעים לאיזור הטמפרטורות יורדות אל מתחת לממוצע ואפילו גשם מאיים לרדת. התלבשנו טוב (חוץ מאמיר, הכל קטן עליו), רון אפילו חנך את המעיל החדש שמתחבר למגן הצוואר שמתחבר לצביצב (וכולם ביחד מתחברים לחשבון הבנק שלו). יאללה, לא באנו ליהנות, התעטפנו טוב טוב ויצאנו לדרך.

המסלול מתחיל בחציית הכביש מתחנת הדלק אל סימון שבילים שחור המוביל אל בורות רמליה ואל מערכת בורות נוספת הבנויה מעל ערוץ הנחל.

ראינו, התרשמנו והמשכנו לרכב בערוץ נחל עבדת המסומן אדום. דרך יפה, לא קשה ומלווה בשרידי חקלאות עתיקה, טרסות ומערות. כך זרמנו עם הנחל עד שהוא פוגש כביש, חצינו את הכביש וירדנו להמשך הנחל למשך פחות מקילומטר ומיד שברנו שמאלה לטיפוס לשלוחות שמעל נחל עבדת.  

הזיהוי של הירידה מהציר המרכזי לא פשוט ואני שוב מודה לפטנט הזה של האייפון עם עמוד ענן על הכידון, אני חושב שהניווט קפץ יותר ממדרגה אחת עם השיפור הטכנולוגי הזה.

 ואם כבר תודות, בהזדמנות הזו אני רוצה פעם אחת להגיד תודה לירון טיילור שטורח לסמן בעמוד ענן נקודות רבות למטייל הרכוב שהן מה שקוראים בלע"ז "Off the beaten track" ובכך מעשיר את מגוון המסלולים האפשריים בלי צורך לגרור קבוצה נכבדת לנסיונות וטעיות. תודה.

הטיפוס נתן קצת נופך טכני למסלול  וקצת נדרשנו לעמוד יותר על הרגליות ולתת טיפה'לה עבודה. המסלול בקטע הזה לא נראה כסובל מעודף מבקרים והציר/קוליסים לא תמיד מאוד ברורים. נתקלנו בדרך בציורי סלע (ישנים/חדשים? לא יודע) שהצבעוני שפרח בסמוך אליהם גרם לי להתרוממות רוח גדולה מאוד.

משם גלשנו חזרה לאפיקו של נחל עבדת כשפתאום שמתי לב לרעש חריג מכיוון הצמיג האחורי שלי. מבט למטה הראה צמיג שיושב שטוח והאבחנה המיידית הייתה פנצ'ר. זה לא קרה לנו כבר הרבה זמן אבל לא בזבזתי זמן ומיד הלבשתי את האופנוע על אבן גדולה ופצחתי במלאכת פירוק הגלגל. אחרי שהגלגל פורק שמנו לב שנשאר עוד קצת אוויר אבל לא התעכבנו על הממצא הזה והמשכנו להוציא את הפנימית. כשהוצאנו את הפנימית נזכרתי שבעצם יושבת שם פנימית Ultra Heavy duty של מישלין, יקרה מפז שאמורה לתת ביטחון לא רע נגד צביטות אז מה בעצם קרה הפעם? שרפנו שם כמעט שעה כדי להגיע למסקנה שמדובר בעצם בכשל של הוונטיל וזה לא פנצ'ר ולא גרביים. מכיוון שכבר פירקנו את הגלגל , כבר החלפנו פנימית, לשם הביטחון, הרכבנו והמשכנו הלאה. (לפרוטוקול זה לא נספר כפנצ'ר,כן?).

המשכנו בשבילים רחבים ונוחים המסומנים בסימון שבילים שחור. אין שם הרבה מה לראות וחוץ מלפתוח גז עד הסוף ולתת לאופנוע לעבוד, אין ממש עניין. בדיעבד הייתי בוחר לעבור את הקטע הזה דרך נחל יתר (סימון שבילים כחול) .

בכל מקרה הגענו לנחל עקרב ונתנו שם סשן קצר בחצץ העמוק במיוחד שיש שמה.אחרי כמה קילומטרים בחצץ, שברנו דרומית מערבית לכיוון נחל סרפד והתחלנו לרכב לאורכו.

השביל בנחל סרפד נכנס ויוצא מהנחל ולפעמים כשנמאס לנו לעקוב אחריו, רכבנו פשוט בתוך החצץ. אחרי פרק רכיבה של כמה קילומטרים עצרנו במצבה לזיכרו של יאיר פלד, מפקדה של סיירת צנחנים ובן קיבוץ יגור (מכירים מעלה יאיר? הוא פרץ אותו) שנרצח שם במהלך אימון ניווט בשנת 1959.  

ניהלנו  שיחה קצרה על צה"ל ככור היתוך ועל תרומתם היחודית (אך לא תמיד חיובית) של בני הקיבוצים ומשם המשכנו עוד כמה קילומטרים עד מאגורת סרפד וממנה חתכנו חזרה בשבילי גמלים/עיזים/פראים (שכל אחד יבחר את החיה החביבה עליו) לכיוון "מרפסת" המעניקה תצפית יפהפייה על נחל חורשה ואחרי שהתרשמנו מהנוף המהמם המשכנו בסינגלים עד שירדנו אל אפיק נחל חורשה.

משם התחילה שגעת של גז בחצץ לאורך ערוץ החורשה עד החיבור של חורשה ונחל אלות.

בחיבור פנינו שמאלה, לנחל אלות. נחל אלות הוא נחל יפהפה ולמרות שהאלות כרגע עומדות בשלכת עדיין זו חגיגה לעיניים והאמת שגם לידיים, וליתר דיוק ליד ימין, זו שאמונה על ידית הגז.

לא תמיד בפול גז, עיתוי הסגירה והפתיחה הוא שם המשחק. יש שמה כמה מדרגות סלע, דרופים ועוד משחקים ורטיקליים שהם תענוג אמיתי.

את הפסקת הצהריים בחרנו לעשות בחניון בורות לוץ, שם, בגובה של קצת פחות מ 1000 מ'. שתינו קפה מהפטנט של רון ואכלנו תפוח מקולף מהפטנט של אמיר. נחנו קצת (אבל לא ניצלנו את האוהל שמטיילים השאירו שם) והמשכנו לכיוון המכתש. רגע לפני שהגענו למכתש , חווינו את הקטע ההיתולי של היום כשעמירן נופל ממצב עמידה, בלי שום סיבה נראית לעין. האלומיניום המכורסם והקשוח של ה TM עשה את שלו ונזקים לא היו. חצינו את הכביש מבורות לוץ לכיוון מעלה ערוד ובתוך פרק זמן קצר הגענו לאתר הראשון של פריחת הריבסים. קצת אחרי איפה שמצוין במפה נקודת תצפית וחניון יום במעלה ערוד, כל המדרון מלא בריבסים ברמות שונות של פריחה. ירדתי נרגש לצלם ולהתרשם, היתר עשו פרצוף מתעניין וחיכו שאחזור.

בינתיים שמי המכתש הפכו קודרים עוד יותר ממה שהיו קודם וחשרת עננים אפורה במיוחד התגבשה מעלינו, היה נראה כאילו הגשם הוא רק עניין של זמן.

רכבנו בציר השחור בתוך המכתש, עד שהגענו לפיצול לכיוון מעלה רמון. היינו קצרים בדלק ובזמן וגם הגשם איים ולכן החלטנו לוותר על ההתעמתות עם המעלה ולרכב על הציר השחור לכל אורכו עד החיבור לכביש המכתש.  

בדרך, ובמיוחד במחצית הדרום מערבית של המכתש בתוך ערוצי הנחלים הכל פורח, ריח מתוק של רותם וצבעים ורודים, סגולים וצהובים, פשוט חגיגה לעיניים.

 בדרך גם כל אלו עם האופנועים "המקצועיים" ששמו להם פחית קולה במקום מיכל דלק העבירו לרזרבי והבנו שאנחנו די גבוליים. בכל מקרה לכביש כולם הצליחו להגיע והתחלנו לרכב לכיוון תחנת הדלק של מצפה. אני רכבתי במאסף כדי לפרנס מהמיכל הגדול שלי את מי שייתקע. 

גם לתחנה כולם הגיעו חוץ מרון שקיבל בקבוק ליטר וחצי בעירוי ישיר למיכל ובסוף גם הוא הגיע. במצפה שתינו קפה, אכלנו טוויסט והמשכנו בדרך הפסלים לכיוון עבדת.

השעה הייתה ארבע ועשרה, האפור של העננים כבר נהיה שחור, קור כלבים, רוח חזקה. כל זה היה לנו גם במהלך היום ולא נבהלנו אבל כשגם גשם התחיל לרדת, עשינו התייעצות קצרה ואת 30 הקילומטרים שנותרו לנו בשטח החליפו 20 קילומטרים בכביש והגענו לעבדת.

היינו קפואים, אצבעות ידיים בסגול כחול אופנתי, לסתות נעולות מרוב קור, עמירן ניסה לדבר ואם רק היינו יכולים היינו ממש צוחקים מהג'יבריש שיצא לו, רק אחרי עוד כמה שניות התעשת והתחיל להוציא משפטים ברורים. הרוח  הקפואה שנשבה הפכה גם את ההתלבשות לתענוג קטן מאוד אבל גם את זה עברנו. אחרי שהכל היה מקופל וקשור נכנסנו לארומה והזמנו תה(!) תה ולא קפה, עד כדי כך היה קר. שם גם נפרדנו ממיקי ורמי, תה זה לא בשבילם, הם נסעו לצוד שווארמה.  הלב שקפא, הפשיר (אבל אנחנו חוזרים לעיר)  והאושר הטיפוסי של אחרי טיול החל בוקע מבעד לאפידרמיס.

סיכמנו שהיה טיול משובח, ולמרות שהיה קצר יחסית (רק 120 ק"מ בשטח) כלל את כל המרכיבים ונתן לגוף לעבוד. איחלנו לעצמנו  לחזור למדבר עם עוד 5 צלזיוסים ספייר בפעם הבאה.

(ועוד ריבס אחד, 200 ק"מ נסענו לראות אותם)

קצת נתונים:

קובץ GPX של המסלול

קובץ לגוגל ארץ

הצגת המסלול בעמוד ענן

קישור לאלבום התמונות של המסלול 

והסרט  - צילום ועריכה בידיו המוכשרות של רון