טיולים לפי איזורים

1.6.2012

מהגעתון למירון - טיול בגליל המערבי

אז יצאנו לגליל המערבי. זו בדיוק העונה המתאימה. האוויר שמגיע מהים עדיין נעים, יש הרבה ירוק בעיניים והאיזור מציע לא מעט נקודות עניין.
באימיילים שנשלחו טרום הטיול נכללו דיסקליימרים ואזהרות לרוב לגבי בעיות הניווט הצפויות, שערים חסומים ע"י חקלאים או צה"ל, העובדה כי במסלול משולבים קטעי כביש רבים, וכי אין יותר מדי אתגרי רכיבה במסלול מלבד צוקי גיתה. איכשהו כנראה שלא הצלחתי להעביר את המסר יותר מדי טוב כי לטיול יצאנו שישה: רון, עמירן, גיל, אלי, משה ואני.
ההצטרפות של רון ואלי ראויה להתעכבות מיוחדת. נפלאות דרכי האל אבל אני משוכנע שגם הוא בעצמו לא היה מצליח לצאת לטיול בבוקרו של יום נישואין (אלי) או באמצע חופשה בצימר בצפון (רון) ושניים אלו כן הצליחו. שאפו.

נפגשנו בקיבוץ געתון, רון משה ואלי הגיעו עצמאית ובזמן ואילו עמירן גיל ואני הגענו יחד באיחור של כמעט שעה בגלל שלל סיבות ותירוצים. התנצלנו רבות במקום, הנה עוד התנצלות אחת.
ככה התחלנו את היום עקום, אז גם גיליתי ששכחתי את תושבת ה GPS בבית ככה שהניווט המורכב ממילא באיזור הזה, קיבל עוד דרגת קושי. עד שהתארגנו עוד הספקנו לתת ייעוץ לגברת בת המקום שגם הבן שלה רוכב על אופנועי שטח רחמנא ליצלן. קשה להגיד שהרגענו אותה אבל לפחות היא הבינה שניתן לחצות את גיל 40 עם התחביב הזה, גם זה משהו.

יצאנו לדרך, את נקודת התחלת המסלול לא היה קשה למצוא, נחל געתון, המסלול הכחול שאנחנו כל כך אוהבים לעשות. 7 ק"מ של שבילים מהירים, עתירי אבנים שנותנים למתלים לעבוד ואם לוקחים אותם נכון זו פתיחה מוצלחת מאוד ליום רכיבה. כבונוס, הנחל מוצל ברובו ככה שבכלל כיף גדול.
משם המשכנו לכיוון מושב מעונה בשביל שהופך איפשהו לכביש. ניסינו לעלות לכיון הר אגר ומפעל המים המנדטורי ששם אבל בגלל האיחור בתחילת היום לא התעכבנו על זה יותר מדי והמשכנו לכיוון היציאה מהמושב. משם בכביש 89 מערבה כמה קילומטרים והתחלנו לרדת לכיוון מצפה הילה ואיזור המונפורט. בדרך עצרנו לנשום קצת נוף ירוק וכחול תחת איזה עץ.  המשכנו לרכב בשבילים קלים עד שפגשנו את דרך נוף "הילה-מנות". כדי שלא נשתעמם לגמרי בדרך הנוף (שהיא סלולה ברובה הגדול) ירדנו לכיוון נחל כזיב בירידה מדורדרת עד לנקודה שממנה מותר להמשיך רק ברגל, ראינו את זנבו של המונפורט יחסית מקרוב ומיד עלינו חזרה באותה הדרך ממש.  המשכנו בדרך הנוף ברכיבה נינוחה, עברנו את מושב מנות והמשכנו ממנו לכיוון מושב עבדון, משם המשכנו בשבילים מפותלים וכיפיים בכיוון כללי צפון עד שהגענו לקיבוץ מצובה



 בחיבור לכביש במצובה היה שער סגור שעובדי המטעים הסמוכים היו אדיבים מספיק בשביל לפתוח לנו. חצינו את הכביש ונכנסנו לתוך יער חניתה. שמה כבר עלה חיוך של ממש על פניהם של כל צרצרי האנדורו שכן יער חניתה הוא אוצר של סינגלים ואתגרי עבירות מסוגים שונים. אלי לקח יוזמה והוביל אותנו בסינגלים לסיבוב קצר של כרבע שעה שבסיומן עצרנו למים וסנדוויץ' באתר חומה ומגדל שביער. משם חזרנו חזרה לכביש 899 וטיפסנו בסרפנטינות ההדוקות שעולות לכיוון רמת אדמית והמשכנו עד ערב-אל ערמשה. לקחנו את השביל השחור היורד לכיוון נחל בצת וביקרנו בחירבת עירב הצופה אל הנחל.





מחירבת עירב התחלנו לרדת לכיוון חציה של נחל בצת ועלייה חזרה לכיוון מפגש מחודש עם כביש 899 בדרך פגשנו כמה שיפועים נחמדים אבל בסה"כ השביל לא מאתגר מי יודע כמה.

המשכנו עם כביש 899 עד קרוב למושב אבן מנחם שם ניסינו להיכנס לכיוון חרבת דור אבל השער הנעול בדרך גרם לנו לסוב על עקבותינו ולהתקדם לכיוון חרבת צונם, "העיר האבודה" שמתחבאת לה מתחת לסבך של עצי אלון ואלה, קיסוסית וער אציל.








מול מקום קסום שכזה נותרנו כמעט חסרי מילים וכששותקים, עדיף לעשות את זה על כוס קפה. אז עשינו קפה (רון עשה, מהאינסטרומנט). וישבנו שם קצת, לנוח. עשינו גם סיבוב רגלי בין השרידים. מקסים, לא פחות.




ביציאה מחרבת צונם נפרדנו מאלי, בכל זאת, יש לו יום נישואין על הראש. הוא חזר הביתה, אנחנו איחלנו מזל טוב והמשכנו לכיוון עמק עקרב.  


העמק משובץ חלקות חקלאיות של תושבי פסוטה השוכנת בקצהו והשבילים המובילים אליו ובתוכו זורמים לא רע בסה"כ.



מעמק עקרב יצאנו לכיוון נחל בירנית ואיתו התפתלנו לכיוון אלקוש.





מאלקוש המשכנו קטע קצר על הכביש ונכנסנו לשבילים לכיוון מתת ומשם קצת נגמרה הסבלנות וחתכנו לכיוון חורפיש, לתחנת הדלק שבכניסה המזרחית לכפר. השעה הייתה שלוש אחה"צ (האיחור מהבוקר שב להתנקם בנו) והחלטנו לרכב בכביש לכיוון ירכא על מנת להספיק את העלייה של צוקי גיתה, דובדבן ששמרתי לסוף המסלול. בצוקי גיתה ביקרתי לאחרונה ב 2004, אז אפילו מותק המיתולוגית של מוסי עלתה את העלייה עם קצת עזרה מידידים כך ששיערתי שנתאמץ קצת אבל לא נורא, התעמלות טובה אחרי כל הכבישים האלה.

התחלנו לטפס. ההתחלה הייתה רגועה יחסית, עלייה מתונה, שביל נוח, פה ושם אבנים שזורקות את האחורי מהקו אבל לא נורא. 
אחרי עיקול או שניים העלייה שינתה את אופייה באחת, צוקים אנכיים מימין ומשמאל וביניהם עלייה שמתפתלת וכדברי המשורר ואיש הרוח ר. רהב "רעה רעה רעה". מדרגות סלע, אבנים חופשיות, שיפוע מאתגר ואת כל הטוב הזה אנחנו פוגשים בשעה ארבע אחה"צ, כשכולנו כבר בלחץ זמן לארוחת השבת. 


המשכנו לטפס, עקב בצד אגודל, קריעה אמיתית, הזענו שמה לא מעט, היו הרבה מחשבות כפירה שנתמכו בעובדה שיש כביש שעושה את אותה הדרך בדיוק כמה מאות מטרים מאיתנו אז למה בעצם? אבל לא נשברנו, המשכנו להיאבק באבנים ועם הרבה מאמץ וזיעה הגענו למכשול שהצריך עבודת צוות על מנת שכולנו נעבור אותו. שמה שרפנו לא מעט זמן עד שהעברנו את כל חמשת האופנועים אבל כולם עברו.












אחרי שמשה עבר את המכשול הזה הוא המשיך לרכב קדימה לבדוק אילו עוד הפתעות מחכות לנו. ישבנו והקשבנו במתח לצליל הרציף של האופנוע. אם הרעש מפסיק מהר, זה אומר שיש עוד ברדק לפנינו. איכשהו שמענו את הצליל רציף לאורך לא מעט זמן והסקנו מזה שהקשה מכל מאחורינו. בינתיים ירד משה ברגל ודיווח ש"חוץ משתי מדרגות של חצי מטר, הכל בסדר עד למעלה" קשה להגיד שנרגענו אבל יאללה, אדומים ממאמץ ובלי אוויר בריאות המשכנו לרכב, התגברנו על כל מה שהיה בדרך והגענו לקצה העלייה. השעה כבר הייתה קצת אחרי חמש כך שלא התעקשנו להמשיך בשטח, הרוח ייבשה את הזיעה כשרכבנו כמה דקות בכביש עד לגעתון.

כשהגענו חזרה למכוניות והורדנו את הקסדות סיכמנו שהיה טיול "בסדר", לא יותר. ריבוי קטעי הכביש פגע בזרימה וגם הקושי היחסי של הניווט והשערים החסומים שנתקלנו בהם לא עשו את החיים קלים. בכל זאת שתי פנינים שהעלו לנו חיוך על השפתיים היו חרבת צונם וכמובן צוקי גיתה שהוגדרו בתור חוויה מתקנת לכל מה שקרה עד אליהם. בכל מקרה כמו תמיד החברותא נפלאה ומבחינה זו כיף גדול לטייל ביחד, לא משנה לאן. 

(עוד תמונה אחת של צוקי גיתה, הזענו שם מספיק בשביל עוד תמונה)







קצת נתונים:







הסרט, פרי עריכתו החכמה של רון






והצגת המסלול בגוגל ארץ