הקיץ מתקרב ומגיע, התחזית מדברת על הרבה מעל 30 מעלות, חם מהרגיל לעונה, לא סימפטי. אבל לרכב צריך? צריך. אין ברירה, לא בחרנו את התחביב הזה, הוא בחר אותנו.
השבוע יצאנו להתארח במגרש הביתי של אלי, איפשהו בין הכרמל לעמק. תכננתי מסלול מתאים אבל כשנפגשנו בבוקר הפקדנו עצמנו בידיו הטובות של אלי ואמרנו לו, תוביל!
לדרך יצאנו חמישה: אמיר, רון, גיל, אני וכאמור אלי. יצאנו מצומת אליקים, דרך שבילי פארק הכרמל לכיוון נחל יקנעם שיורד במתינות אל איזור התעשייה של העיר, שם התחלנו לטפס חזרה לכיוון הכרמל בשביל סביר אבל עמוס באבנים מהסוג שגורם לך לתהות אם יש מספיק אוויר בקדמי. משם התחברנו לדרך נוף כרמל, לכאורה שביל לבן ומשעמם אבל נופי הכרמל הנשקפים ממנו בשעת הבוקר המוקדמת יחד עם העובדה שכנראה גשמי החורף גרמו לשביל להיות גלי במידה ובכך לספק פוטנציאל להמון, אבל המון, הנפות גלגל קדמי עשו את העבודה. נוף טוב, חיוכים בקסדה ואני לא צריך באמת עוד שום דבר.
הגענו לעין יבקע. על סמך ביקורים קודמים במקום בניתי על טבילה מרעננת שתשטוף את כל האבק שצברנו עד כה אבל המקום היה מלא ירוקת והמים היו נראים רחוקים מלהיות מזמינים. הסתפקנו בשטיפת פנים (אריק, חסרת!) והמשכנו הלאה.
משם המשכנו בקטע הרטוב של נחל ציפורי שכולל כמה מעברי מים ארוכים יחסית אבל אף אחד מהם לא בעייתי בעונה הזו וגם בוץ לא היה ככה שצ'יק צ'ק הגענו לטחנת הנזירים, מקום יפה. בבעלות הכנסייה הכרמליתית, אותה אחת מהמוחרקה מהבוקר. פעם טחנו פה קמח, מאז הכנסייה טוחנת את מי שמנסה להחיות את המקום ולמצות את הפוטנציאל התיירותי של המקום. חבל.
עזבנו את נחל ציפורי ופנינו דרומה,לשביל שעובר מתחת לנופית, חלקו שביל של ממש וחלקו סינגל זורם במיוחד. המשכנו איתו עד שפגשנו כביש, חצינו את הכביש ופנינו להמשך השביל. באיזשהו שלב השביל הפך לסינגל, גם עם זה התמודדנו אבל כשהסינגל התחיל לקבל שיפוע אכזרי עצרנו להתייעצויות. משמאל הייתה עלייה סלעית ברובה (כלומר, אחיזה טובה) אבל שיפוע מהגיהנום. ישר קדימה היה סינגל דרדרתי בשיפוע סביר אבל עם כמה פיתולים לסיבוך המצב. אני פניתי שמאלה ותכף עצרתי. גיל המשיך ישר לדרדרת ואחרי כמה מטרים נפל וניפץ את ידית הקלאץ'. הבנו שהגענו לנקודה בעייתית וטיפול בכוח לא ממש יעזור פה, שיפרנו עמדות לאחור ומתחת לעץ גיל החליף בנחת ידית קלאץ'. נחנו קצת, אכלנו תפוחים של אמיר ואגרנו כוחות לקראת העלייה.
בסוף החלטתי שכן ונכנסתי לטבול בחלק המעט יותר עמוק של הבריכה. מים קרירים ומרעננים שהורידו את טמפרטורת הגוף ונתנו לא מעט אנרגיות. גם הקולה זירו עזרה, אין ספק. ככה נחנו שם כשעה בערך, יש אומרים שאפילו נמנום קל נרשם אצל חלק מהנוכחים. בסוף קמנו, חילקנו את עודפי הארטיקים שהביא אמיר לטף שבסביבה (בתמורה קיבלנו תותי עץ מתוקים מתוקים שקטפו מאיזה עץ קרוב) והמשכנו בדרך.
קישור לאלבום התמונות של המסלול
השבוע יצאנו להתארח במגרש הביתי של אלי, איפשהו בין הכרמל לעמק. תכננתי מסלול מתאים אבל כשנפגשנו בבוקר הפקדנו עצמנו בידיו הטובות של אלי ואמרנו לו, תוביל!
לדרך יצאנו חמישה: אמיר, רון, גיל, אני וכאמור אלי. יצאנו מצומת אליקים, דרך שבילי פארק הכרמל לכיוון נחל יקנעם שיורד במתינות אל איזור התעשייה של העיר, שם התחלנו לטפס חזרה לכיוון הכרמל בשביל סביר אבל עמוס באבנים מהסוג שגורם לך לתהות אם יש מספיק אוויר בקדמי. משם התחברנו לדרך נוף כרמל, לכאורה שביל לבן ומשעמם אבל נופי הכרמל הנשקפים ממנו בשעת הבוקר המוקדמת יחד עם העובדה שכנראה גשמי החורף גרמו לשביל להיות גלי במידה ובכך לספק פוטנציאל להמון, אבל המון, הנפות גלגל קדמי עשו את העבודה. נוף טוב, חיוכים בקסדה ואני לא צריך באמת עוד שום דבר.
בחיבור של דרך נוף כרמל לכביש פנינו ימינה, לכיוון דליית אל כרמל ומשם לכיוון קרן כרמל הידועה גם בשם המוחרקה. מרחבת הגישה התחלנו לרדת בשביל המסומן אדום המזגזג כל הדרך מגובה של 450 מ' ועד למטה, לכביש 70. הדרך היורדת היא הדגמה טובה מאוד לסיפור התלמודי על הדרך הארוכה-קצרה והדרך הקצרה-ארוכה. הדרך יורדת בזיג זג מתון עד למטה אך בין כל זיג לזג ישנו חיבור ישיר, קצר, תלול ועתיר אבנים חופשיות ובחלק מהמקרים מי שבחר בו עבר די מהר להולכה רגלית.
ככה זיגזגנו לנו עד למטה, חצינו את כביש 70 במעבר מתחת לכביש, חצינו גם את הקישון שזורם שם ופנינו לעבר תל קשיש.
את תל קשיש, מצידו המערבי, מעטרות שלוש עליות, כל אחת זדונית בדרכה. האחת מפותלת, השנייה תלולה וגם לשלישית לא חסר כלום. החלפנו כמה מבטים וסיכמנו שכמו התל, גם אנחנו קשישים מדי מכדי להתעמת באופן וולונטרי עם עליות שכאלו. מילא אם זה היה חלק מהמסלול, אבל יש מעקף, אז עקפנו. רצנו מהר בשבילי העמק וטיפסנו בעליה כיפית במיוחד לפסל השומר הצופה על העמק. שם עצרנו רגע, הורדנו קסדות, חלקנו כבוד ל"גבר הישראלי הראשון", הצטלמנו את התמונה המתבקשת על רקע הפסל ומיד המשכנו בדרך. אגב, אני ממליץ לראות את חצי טון ברונזה, סרט קצר ומשעשע המתרחש מסביב לפסל.
חצינו כמה שדות והתחברנו לכביש הגישה לכפר יהושע, המשכנו בכביש כמה דקות והתחברנו שוב לשבילי השדות, הפעם של נהלל. חצינו גם את נהלל והתקדמנו לכיוון תל שימרון, שם יש, בצידו המזרחי, מגרש שעשועים מוטורי קטן עם עליות בכל מיני זוויות. טיפסנו, הגענו, עצרנו.
כמובן שלא פיספסתי את ההזדמנות להריץ את הדאחקה החבוטה שנשלפת בכל ביקור שלי בתל שימרון על כך שזו נחלת אבותי וכו'. יום אחד אולי מישהו יאמין.
מתל שימרון המשכנו לכיוון יער כפר החורש והתחנה הראשונה שם הייתה הכנסיות הנטושות במעלול. רגע לפני שהגענו אליהם, כשאנחנו רוכבים בצמוד לגדר הבסיס, ראינו עדר של ראמים בתוך הבסיס. לא עישנו כלום וגם לא שתינו חשיש לפני הטיול, בהיעדרו של אריק, אפילו יין לא היה ובכל זאת, ראמים!. לא ממש הבנו מה אנחנו רואים, עד היום ראמים ראינו רק בערבה. מסתבר שיש חיה כזו, חלק מפרויקט ירוק של גיזום צמחיה ללא כימיקלים ומסתבר שהיו טענות לתקיפות הדדיות בין הראמים וכלבי השמירה של הבסיס. מקווה שהכל הסתדר כי זה נראה רעיון יפה,לצלם לא הספקתי, הייתי המום מדי.
הגענו לכנסיות, גם שם כמה תמונות והיידה לשבילי יער כפר החורש. הסתובבנו שם בלי תוכנית מיוחדת עולים ויורדים קצת סינגלים, קצת שבילים עד שאלי שם לב לשעון והבין שזהו, הפס שלו נגמר, והוא צריך להגיע תוך זמן קצר חזרה הביתה. קיצרנו טווחים ויצאנו דרך עילוט וזרזיר אל הכניסה לנחל ציפורי. שם נפרדנו מאלי והתחברנו לשביל הכחול של נחל ציפורי.
רכבנו לאורך הנחל נהנים מהפסטורליה היחסית שהוא מספק, מדהים איך שמים זורמים מרגיעים את האווירה, גם אם מסביב יש שרידי מכונות כביסה, שקיות ניילון ועוד אשפה כמיטב המסורת של בני דודינו חסרי המודעות.
הגענו לעין יבקע. על סמך ביקורים קודמים במקום בניתי על טבילה מרעננת שתשטוף את כל האבק שצברנו עד כה אבל המקום היה מלא ירוקת והמים היו נראים רחוקים מלהיות מזמינים. הסתפקנו בשטיפת פנים (אריק, חסרת!) והמשכנו הלאה.
משם המשכנו בקטע הרטוב של נחל ציפורי שכולל כמה מעברי מים ארוכים יחסית אבל אף אחד מהם לא בעייתי בעונה הזו וגם בוץ לא היה ככה שצ'יק צ'ק הגענו לטחנת הנזירים, מקום יפה. בבעלות הכנסייה הכרמליתית, אותה אחת מהמוחרקה מהבוקר. פעם טחנו פה קמח, מאז הכנסייה טוחנת את מי שמנסה להחיות את המקום ולמצות את הפוטנציאל התיירותי של המקום. חבל.
עזבנו את נחל ציפורי ופנינו דרומה,לשביל שעובר מתחת לנופית, חלקו שביל של ממש וחלקו סינגל זורם במיוחד. המשכנו איתו עד שפגשנו כביש, חצינו את הכביש ופנינו להמשך השביל. באיזשהו שלב השביל הפך לסינגל, גם עם זה התמודדנו אבל כשהסינגל התחיל לקבל שיפוע אכזרי עצרנו להתייעצויות. משמאל הייתה עלייה סלעית ברובה (כלומר, אחיזה טובה) אבל שיפוע מהגיהנום. ישר קדימה היה סינגל דרדרתי בשיפוע סביר אבל עם כמה פיתולים לסיבוך המצב. אני פניתי שמאלה ותכף עצרתי. גיל המשיך ישר לדרדרת ואחרי כמה מטרים נפל וניפץ את ידית הקלאץ'. הבנו שהגענו לנקודה בעייתית וטיפול בכוח לא ממש יעזור פה, שיפרנו עמדות לאחור ומתחת לעץ גיל החליף בנחת ידית קלאץ'. נחנו קצת, אכלנו תפוחים של אמיר ואגרנו כוחות לקראת העלייה.
בנגלה השנייה, רון ניסה ראשון, קצת אבק וקצת רוח, ועלה את הסינגל יפה ובטוח. עצר ומיד ירד לעזרת הבאים. אחריו אמיר עלה ועם משיכות ודחיפות של רון, גם אמיר היה למעלה. אני ניסיתי שלישי, בנתיב מעט שונה, עם הרבה עזרה של אמיר ורון, גם אני הייתי למעלה, לא לפני תלישה של אחד ממכסי הצד של האופנוע ואיזו זפטה בריאה למגן האגזוז. אחרון היה גיל, גם פה צוות רון ואמיר דחפו ומשכו ובסוף גם גיל הגיע.
כשכל ארבעת האופנועים היו למעלה, הרשינו לעצמינו להתעלף. היה חם והמאמץ הזה, בשמש הקופחת, שתה לנו את כל האנרגיה. הסדרנו דופק, החזרנו נשימה ושמנו יעד ב GPS, "נווט אותנו לקולה זירו הקרובה ביותר". המשכנו עם השביל עד שפגשנו משפחה בדווית שמתגוררת באמצע שום מקום שהבהירה לנו שהשביל הזה נגמר כאן ואין שם שום סניף בנק או מעיין ועל קולה זירו בטח שאין על מה לדבר ככה שהסתובבנו וחזרנו חזרה בשבילים קלים עד לכביש שפגשנו קודם, משם דרך כפר זבידאת בשבילי היער עד קיבוץ שער העמקים. משם המשכנו לפארק העמקים, עוד פסטורליית מים שמנסה לשקם את תדמיתו של נחל הקישון המושמץ. במקום יש גשר קשתות מתקופת התורכים ששימש את רכבת העמק ונחל זורם עם הרבה פינות פיקניק שוות ביותר.
ככה רכבנו לאורך הנחל עד שהגענו למעיין אלרואי. זו פנינת חמד של ממש. נביעה ששימשה בעבר את מושב אלרואי והיום משמשת כפינת סתלבט אמיתית. יש שם מים צלולים לשכשוך, צל ואוויר טוב. כמובן שעצרנו. היו כמה דקות של התלבטות אם מי השכשוך שווים את הטרחה של ההתפשטות וההתלבשות חזרה. בשלב הזה אמיר כבר לא היה יכול להכיל את התשוקה לקולה זירו ופנה לתחנת הדלק הסמוכה והביא לנו משלוח של קולה
וארטיקים ובכך קנה את מקומו בגן עדן לפחות לעוד שעה.
בסוף החלטתי שכן ונכנסתי לטבול בחלק המעט יותר עמוק של הבריכה. מים קרירים ומרעננים שהורידו את טמפרטורת הגוף ונתנו לא מעט אנרגיות. גם הקולה זירו עזרה, אין ספק. ככה נחנו שם כשעה בערך, יש אומרים שאפילו נמנום קל נרשם אצל חלק מהנוכחים. בסוף קמנו, חילקנו את עודפי הארטיקים שהביא אמיר לטף שבסביבה (בתמורה קיבלנו תותי עץ מתוקים מתוקים שקטפו מאיזה עץ קרוב) והמשכנו בדרך.
300 מטר אחרי הבריכה הגענו לתחנת רכבת העמק באלרואי, עוד צילום של קטר השבילים שלי עם קטר אחר והמשכנו.
חתכנו לכביש הגישה לכפר יהושע, משם בשבילי העמק עד הכניסה לפארק רמת מנשה (כמה פארקים ביקרנו היום!), שם חתכנו מערבה בשבילי הפארק לכיוון נחל השופט, עשינו כמה סיבובים בשבילים עתירי האבנים של רמות מנשה ויצאנו בכביש ליד עין העמק משם שלוש דקות בכביש עד לאוטו ועוד יום רכיבה משובח בא לסיומו.
כשהורדנו את הקסדות סיכמנו שלמרות שהיה חם מאוד, הרכיבה זרמה והחום לא ממש הורגש (חוץ מאשר באותה עלייה תובענית), שאיזור העמק מלא בפנינים ופינות מים ושנהנינו מאוד. אלי עדיין חייב לנו סיבוב לבאר אבל את זה נשמור לפעם הבאה.
(עוד תמונה אחת שאני אוהב ממעלול)
קצת נתונים:
והסרטון
מזל שיש מי ששומר על הגחלת
השבמחק