טיולים לפי איזורים

5.4.2013

מהסרטבא לנחל בזק - סוף העונה של בקעת הירדן


בבוקרו של היום הגשום היחידי שהיה לנו פה בחודשיים האחרונים, יצאנו לטיול בבקעת הירדן.
הקשת העצומה שקידמה את פנינו בירידות ממעלה אפריים כאילו אותתה שאנחנו בכיוון הנכון.

יצאנו שבעה: רון, אמיר, גיל, אריק, עמירן, אני והפתעה חדשה-ישנה בדמותו של דן שהצטרף מחדש למשפחת הרוכבים. ולא סתם, הוא עושה את זה על הסקי 310, מה שמוכיח שגם טעם משובח יש לבחור. 

הנה הסרט של רון.




וקצת מלל, כי אני לא יכול בלי:


בקעת הירדן היא קצת כמו סבתא שלי. אני מאוד אוהב אותה, אני נמצא לא רחוק ממנה ובכל זאת אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שאני לא מבקר אצלה מספיק. במקרה של בקעת הירדן המצב עוד חמור יותר מכיוון שעד השנה שעברה לא ביקרתי בה כלל (פה זה קצת שונה מהמקרה של סבתא שלי, כן?) אבל מאז שביקרנו בה בטיול הקודם החיבור היה מיידי. למרות זאת, השנה הגענו אליה ממש ברגע האחרון, כשהירוק כבר ירוק בהיר בואך צהוב כהה.
(הערה קטנה, למתקדמים בלבד - לשם הנוחות וכמקובל אני מתייחס לכל השטח שבין דרך אלון ועד גבול ירדן כבקעת הירדן. בפועל, גיאוגרפית, החלק הארי שייך למדבר השומרון ולשומרון אבל לא ניתפס פה לקטנות, טוב?)


הדרך למפגש הבקעה, שם התחלנו את המסלול, עברה בכביש חוצה שומרון בנינוחות יחסית. רק אריק התרגש מאוד מהמפגש עם "ארץ סיפורי התנ"ך, שר שירי מולדת ובאופן כללי חווה פרץ לאומנות שבנסיבות אחרות היה מוביל לטיפול אצל אנשי מקצוע.

יצאנו בכביש המוביל מאנדרטת הבקעה  אל הסרטבא. כביש משובש שהופך חיש מהר לדרך עפר שבתורה הופכת חיש מהר לסדרת עליות תלולות למדי. כבר בעלייה הראשונה, תקלה. מסתבר שהתרשלתי בהרכבת הכנף האחורית באופנוע ולא כל הברגים היו מחוזקים, מה שהשאיר את הכנף האחורית מוטלת על הארץ עם הבאמפ הראשון. אריק הגיע, פרס את הכתק"ל שהוא סוחב איתו, השלים את הברגים החסרים ותוך ארבע וחצי דקות המשכנו תנועה.
העליות לסרטבא היו אמנם תלולות אבל האחיזה היתה טובה וגם מראה קרן הסרטבא ממולנו הפיח בנו את האקסטרא עזוז הנדרש להתגבר על כל מכשול.



ככה רכבנו לנו עד הקרן. מי לא הגיע לקרן? דן.

הוא נעצר עם חיווי כשל של מערכת ההזרקה כקילומטר לפני הסרטבא. חזרנו אליו, וכל אחד עשה מה שהוא יכול כדי לתרום לפתרון הבעיה. עמירן חייג למכונאי הבית, אני חיפשתי באינטרנט את קוד התקלה, גיל ואמיר ישבו בטריבונה ונתנו עצות, רון צילם. כל הצעדים הללו התבררו כלא מועילים, למרבה ההפתעה,
רק אריק שהביא קצת שכל ישר של מהנדס מצא די מהר את הבעיה. מסתבר שהאופנוע נתן "נפיחה" והעיף את המניפולד. עוד שלוש דקות תיקון וממשיכים (אריק הזה, ממש שימושי!)

הגענו לקרן. 




עוד תמונה או שתיים להנצחת  המעמד, ניסיון רכיבה בשביל העיזים שמקיף את הקרן (לא צלח), חיפוש רגלי של שרידי בית הכנסת (לא צלח) והמשכנו.








חזרנו חזרה כקילומטר וחצי והתחלנו לרכב בכיוון כללי צפון בשבילים טובים בסה"כ אבל עם לא מעט עליות וירידות תלולות יחסית. נוף מקסים של הבקעה מלווה אותנו מימין, משמאל דרך אלון והישובים שעליה, המון פריחה. אחלה כיף.

הנוף לכל אורך הדרך מקסים, חמוקי גבעות בירוק וצהוב ושבילים מתפתלים בתוכם.



אחרי כמה קילומטרים פנינו ימינה, מזרחה לירידה לכיוון הג'יפתליק. יש משהו בשם הזה, ג'יפתליק, שהופך את המקום למסתורי ואנחנו השתוקקנו כבר להגיע אליו אבל קודם צריך לרדת מגובה של 220 מ' מעל פני הים אל גובה של 250 מ' מתחתיו, לא סתם קוראים למקום בקעה.
את הירידה עשינו בשביל נידח, נסתר בחלקו, תלול, עמוס אבנים חופשיות שלא עשה הנחות ולא ויתר לאף אחד. דן חנך נפילה ראשונה עם הצעצוע החדש אבל כאמור אף אחד לא ליקק דבש.

היופי בירידות זה שכולם מגיעים בסוף למטה וכך הגענו בסוף הירידה אל גדר של בסיס צבאי, הקפנו אותה ויצאנו בכביש בין שדות מוריקים אל כיוון רכס חרובה.
גם הטיפוס לרכס חרובה מתחיל בכביש משובש, הופך די מהר לשביל עם עליות וירידות תלולות, הרבה מדרגות סלע, יופי של רמפות לחובבי הגלגלים באוויר.

עלינו וירדנו בשביל האדום שרץ לאורך הרכס, נהנים מנוף מדהים של מדבר השומרון משמאל ובקעת הירדן מימין.



ככה רכבנו עד שיא הגובה של רכס חרובה ודי מהר אחריו היינו אמורים לרדת לכיוון ארגמן להפסקת תדלוק. במפה היה מסומן שביל כחול שיורד עד ארגמן אבל בשטח לא מצאנו אותו. מתישהו הבנו שכנראה ההתחלה שלו חרושה על ידי המקומיים ולכן אילתרנו מעקף והתחברנו אל המשך השביל. גם הוא ירידה לא פשוטה, מה שעורר מחשבות אצלי, כי את הירידה הזו צריך גם לעלות אחרי ההפסקה. ניחא. הגענו עד ארגמן ומסתבר שהישוב הוא כמו יעד מבוצר. אין שער כניסה אחד פתוח, הכל מגודר ונעול. לא היינו בטוחים אם אפשר לרדת דרך הכפר הפלסטיני הצמוד אז ניסינו להקיף את הישוב מכיוון אחר, ירדנו בשביל מחורבש מאין כמוהו שנגמר ב"גינת סלעים" כיפית במיוחד עד שפגשנו את הכביש.
הקפנדריה הזו גם התישה אותנו וגם שרפה לא מעט זמן. תדלקנו בתחנה ששם ועצרנו להפסקת צהריים ארוכה. לקחנו פיתה עם שניצל מהמסעדה ומיץ תפוזים מהקיוסק וקצת נשמנו. על הדרך גם היינו האטרקציה של יחידה מובחרת שעצרה שם ולפי הפרצופים של החיילים היה ברור שאת השבת הזו, הם עושים בבסיס.
כאמור, בשביל לחזור למסלול המתוכנן צריך לעלות חזרה כמו שירדנו. הפעם נכנסנו דרך כפר זבידאת (כפר פלסטיני/בדווי, שטח A או B או משהו, כל הנכנס על אחריותו בלבד), חילקנו צ'פחות לילדים שהתגודדו שם ומיד התחברנו לעליה הרצויה. מסתבר שבעליה יותר קל מבירידה וממש טסנו למעלה.

























בקצה העליה המשכנו תנועה בכיוון כללי צפון, נעים בתוך שדות מוריקים של חיטה או איזה דגן אחר, שבילים קלים ומהירות גבוהה, ככה עד מושב רועי. להבדיל מארגמן, שם דווקא השער היה פתוח, חצינו את המושב המשכנו תנועה צפונה מלווים מצד שמאל בפסגות המרשימות של הר טמון והר גדיר. גם פה הדרך מלאה במדרגות סלע, הרבה גלגלים באוויר. תענוג.



המשכנו עד שהתחברנו לערוצו של נחל מלחה (ואדי אל מליח) ואיתו המשכנו בכיוון כללי צפון מערב.
רגע לפני בסיס חמאם אל מליח עצרנו להפסקה מתחת עץ חרוב ולהרמת הכוסית המסורתית (פלאם, אדום).

אפילו את  "העץ של גולני" ראינו מרחוק, מה שעורר זכרונות עמוקים אצל עמירן, למרות שהוא דווקא הצנף שבחבורה. 
כמו תמיד, הפסקות פסטורליות כגון זו מעוררות את השאלה האם לא עשינו מקח טעות כשהתבססנו באיזור החוף והשארנו את ההר לאחרים? האוויר הנקי, הירוק בעיניים, איזה יופי. "כמו הגליל, רק בלי הישובים" אמר מישהו.



משם נכנסנו לקטע של הואדי שהלך והתחתר, מספק יופי של נופים.


המשכנו כך בשבילים נוחים מאוד, בין שדות מוריקים אבל לאוירה הנינוחה ולפסטורליה יש מחיר. 
השעה הייתה כבר שלוש אחה"צ, אמנם הימים ארוכים אבל וואלק, יש לנו עוד לא מעט דרך. החלטתי שמושכים צפונה כמה שיותר. לחזור בכביש תמיד אפשר. בנוסף, החברים נראו לי קצת משועממים משבילי השדות שהיו בקטעים האחרונים, נו, הם לא יודעים מה מחכה להם...
המשכנו עוד צפונה בשבילים שהלכו והתבחבשו, לפעמים שדות מסביב, לפעמים ואדיות עמוקים. באופק כבר רואים את גדר ההפרדה וזה אומר שהגיע הזמן להסתובב.
נכנסנו לואדי שובש הלא הוא נחל בזק לכיוון מזרח. התנועה היא בשבילים קלושים, עמוסי אבנים כשפה ושם נכנסים לתוך ערוץ הנחל ממש, שם אבנים בגודל כדורסל עושות נעים בגלגלים.
אבל האמת שאין מה להתלונן. סליחה שאני קצת חוזר על עצמי אבל גם שם היה מהמם ממש. בכניסה האחרונה לערוץ השביל די נסחף אבל גם על  דרופים לא תמצאו אותנו מתלוננים.
משם סיבוב קצר, מעבר בפאתי הכפר רבה (עוד כפר פלסטיני) לכיוון ואדי אל חשנה. אל הואדי הזה התוודעתי מסיפורי אימים רווי כננות והייליפטים של ג'יפאים מנוסים שם דובר על סיבוב של כמה שעות טובות.
אנחנו הגענו אל פתח הואדי בארבע אחה"צ. היה כיף אבל נגמר תוך רבע שעה.

הרבה אבנים, פה ושם תוואי נחל מסודר, עובדים.



משם יצאנו בשבילים לכיוון  הכפר ברדלה. הסתבכתי עם הניווט בשדות מכיוון שכהרגלי ניסיתי להימנע מכניסה לכפר. יצא ששרפנו על זה לפחות חצי שעה...בסופו של דבר בסביבות השעה חמש עמדו גלגלינו סמוך למחסום הבקעה על כביש 90. בשלב הזה החלטנו לא להמשיך בשטח אלא לחזור על כביש 90 לעגלות שבמפגש הבקעה. 25 דקות של שיוט נינוח על הכביש, מתרשמים מהנוף והגענו.

סה"כ כ 175 ק"מ, מתוכם כ 130 שטח. רובנו הגענו מפורקים. היה יום קשוח במיוחד עם הרבה סלעים, ניווט שלעתים היה לא פשוט ועליות וירידות שמשמחות את הלב אבל תובעות את מחירן בגוף.

סיכמנו שהבקעה היא בהחלט אתר רכיבה מועדף ולמרות האמור בכותרת המסלול, ככל שיתירו הטמפרטורות נשאף לחזור אליה עוד העונה ובירכנו את דן על חזרתו לשורות רוכבי השטח ועל בחירתו באופנוע שנכון לו.

יאללה, הלכתי להתקשר לסבתא שלי. מתגעגע.

אזהרה: חלקים מהמסלול עוברים בשטחי אש ובשטחים הנמצאים בשליטה בטחונית או מלאה של הרשות הפלסטינית, יש לנקוט באמצעי התיאום הנדרשים על מנת לעבור בשטחים אלו.


קצת נתונים:




קישור לאלבום התמונות של המסלול 






תצוגת המסלול בגוגל ארץ