יצאנו לסיבוב בין ערד לים המלח. התאריך היה יום שישי, 13 בנובמבר. בדרך כלל אני לא רוכב ביום שישי ה 13. זה לא שמדובר באמונה טפלה, מה פתאום?. באמת קורים דברים לא סימפטיים ברכיבות בתאריך הזה אבל הפעם זו רכיבת פיצוי במקום ראלי באר מנוחה שבוטל (או נדחה? אשרי המאמין) אז הרווחנו אותה ביושר.
יצאנו לאיזור ערד, גם שם ירדו כמויות נכבדות של גשם בשבועות האחרונים ובהתאם נתפר מסלול שאמור להיות אטרקטיבי בעונה הרטובה.
ראשית וראשון, הסרט של רון:
ועכשיו לגרסת הטקסט והסטילס:
היינו שישה, רון, גיל, אריק, דורון, דן (שהגיע לטיול הרבעוני/ חצי שנתי שלו) ואני. התכנסנו ברחבת המוזה של ערד שבשעה הזו הייתה כבר הומה רוכבי אופניים וחיש מהר יצאנו לכיוון מנחת ערד וממנו בדוך אל נחל כיסן.
הנחל שטף אך לא מזמן ופה ושם עדיין יש גבים עם מים. למותר לציין שהשביל בנחל גם הוא נשטף כלא היה וכך הסתובבנו בר בשטח בכיוון כללי של ערוץ הזרימה. די בהתחלה גיל נפל, נפילה שטותית שהשאירה אותו עם יד דואבת להמשך הטיול.
הנה, יום שישי ה 13 מתחיל לתת עבודה.
ממשיכים בנחל, ירוק מסביב, פסטורלי לאללה אבל לא נתנו לפסטורליה לבלבל אותנו. תיכף יקרה עוד משהו, בטוח.
ובכן, קרה.
עוד כמה דקות של רכיבה ודורון הבחין שהאופנוע של רון מעלה עשן מכיוון הסעפת, עצירה קצרה לאבחון ומסתבר שהבנד של צינור המים מהרדיאטור נחלש והאטימה שמה לא משהו.
אז אחרי שאריק ורון הפעילו את כל הידע הטכני שלהם כדי למצוא פתרון, נתתי להם את ה rescue tape ששמור אצלי למקרים כגון אלו ואת הג'פקה הגמדית ששמורה גם היא ואחרי 20 דקות של התקשקשות אפשר היה להכריז על סופו של אירוע הבנד הסורר ולהמשיך לרכב. זמנית.
מנחל כיסן יצאנו ורצנו בשבילים נוחים יחסית לכיוון גב קינה - וליתר דיוק, הסינגלים שמעל גב קינה. התכנון היה לנסות ולעקוף את הגב מלמעלה אבל ככל שהתקדמנו הסינגלים עשו רושם קלוש יותר ויותר.
איפשהו החלטנו לעצור להתרשם מהנוף הסביבתי מחד ולהעריך את המשך הדרך מאידך.
היינו בדיוק מעל גב קינה ואריק הלך לבדוק רגלית אם אין איזו מלכודת בהמשך. לפתע שמענו מישהו צועק מהרכס ממול ומזהיר אותנו מהמשך הדרך.
לא הספקנו להגיד "באמא-שלך-מה-אתה-רוצה-?-אתה-לא-רואה-שאנחנו-חמים-על-הסינגל?" והופה הוא כבר ירד מהרכס, חצה את הנחל וטיפס עד אלינו.
יחד עם זאת, היום יום שישי ה 13 ואת מי שמזהיר אותנו מפני סכנות אנחנו נחבק ולא נזלזל בו ובאזהרותיו. החלטנו להישמע לעצותיו ולהמיר את הסינגלים בציר הגז השחוק והמשעמם.
רגע לפני, ירדנו להפסקה מעל הגב ממש.
מילה על הפסקות - לטיול הזה יצאנו עם התובנה שרוכבים דגולים כנראה כבר לא נהיה (חוץ מדורון, הוא דגול כבר עכשיו, כן?) ומה שנשאר לנו זה בעיקר לעבוד על ההפסקות בטיולים ולהפוך אותן לחלק משמעותי יותר. לכן, הקפדנו לעצור איפה שרק התחשק ולבלות שם זמן משמעותי. כך גם עשינו מעל גב קינה.
בסוף נגמרו השקדים והתמרים והמשכנו הלאה לציר הגז.
את הר קומות עלינו בצורה אגבית לחלוטין - בתמונה דן, יושב כל הדרך לפסגה.
מהר קומות המשכנו בכיוון כללי נחל פרס וגבי פרס. הייתי מאוד לא מרוכז ושילמתי על זה בעוד נפילה מטופשת.
תענוג של מקום, עמוס מאוד במטיילי רגל, אופניים, אופנועים ורכב אבל יש מקום לכולם והגבים מלאים מים ויפים מאוד.
למים לא נכנסנו, קצת התעצלנו, אבל בילינו שם לא מעט זמן. אריק ניצל את הזמן להיכרות מעמיקה עם טריסטרמית מזדמנת.
רון לעומתו ראה את כל הסיפור עם הטריסטרמית בעין קצת עקומה
ואני תפסתי קצת צבע מעל המפל.
באופן כללי הרגשנו שלפחות על הקטע של ההפסקות אנחנו מצליחים להשתלט ולהשתפר. לפחות זה.
בסוף קמנו, והתחלנו את הדרך חזרה לכיוון המסוע בשבילים שהשטפונות חירבשו (ולכן עשו להם רק טוב מבחינתנו).
הגענו למסוע. הדרך ללא כל אתגר עבירות ראוי לשמו אבל מקסימה בנופים הנשקפים ממנה וכמובן המסוע שהוא חתיכת יצירה הנדסית שאפשר לאהוב או לשנוא אבל אי אפשר להתעלם ממנו.
נסענו בתוך הקוליסים של הקודמים לנו וקיווינו לטוב. פה דווקא יום שישי ה 13 קצת מצמץ ולא סיבך לנו את החיים כפי שיכול היה.
די מהר הגענו לתצפית של מפעלי ים המלח, אריק התעקש לשמוע את המסבירן גם בעברית וגם באנגלית, מה שנתן לי מספיק זמן לתמונה קבוצתית.
משם בשבילים טובים לכיוון מישור עמיעז ונחל סדום. את נחל סדום אני ממש אוהב. הוא מפותל וצר ואפשר לעשות שם דריפטים ולקחת פניות "על הקיר" כמה שרק רוצים. רצנו אותו די מהר ויצאנו לכביש, לתחנת הדלק של נווה זוהר שם השלמנו דלק באופנועים וארטיק וסנדביץ' אצלנו.
נווה זוהר נרשם כהפסקה נוספת, כן? רביעית? חמישית? מי סופר? נראה לי שממש השתלטנו על העניין.
היעד הבא - מעלה יאיר. רצנו בכביש 90 עד העלייה ויאללה, לעלות. אריק רץ ראשון, אחריו דורון וגיל, רון אחריהם ודן ואני במאסף.
המעלה הרבה פחות טריוויאלי ממה שזכרתי אותו וצריך לעבוד עליו לא מעט. אפילו מדרגה חדשה נוצרה איפשהו באמצע.
הנוף לעומת זאת, לא השתנה.
לאט אבל בטוח עלינו כשפתאום אני רואה את כולם עוצרים מסביב לאופנוע של רון. מסתבר שרון התרסק קלות (שישי ה 13, אקורד הסיום?) אין נזקי גוף אבל עכשיו אין לו קלאץ'.
בלי קלאץ' אין סיכוי לעלות וסיכמנו שרון יתדרדר עד למטה ויעלה בכביש לערד. ממרומי המעלה צפינו בו מגיע בבטחה לכביש והמשכנו לעלות. היה תענוג. עבודה קשה אבל הכל עביר.
דורון לקח אותנו ל"נקודה 204" שם עשינו עוד תמונה קבוצתית, שיצאה לא בפוקוס מה ששיקף את מצבנו התודעתי בשלב הזה.
משם ריצה מהירה בשביל הכחול של מצד חתרורים, הרבה שמש בעיניים, עד המפגש עם כביש ערד. השעה קצת מאוחרת ואת חמשת הקילומטרים האחרונים עשינו בכביש. זה אף פעם לא רע לרכב בכביש ערד-סדום עם אופנוע. לא משנה עם איזה אופנוע.
לחנייה של המוזה הגענו ב 16:15, אחרי קצת יותר מ 120 ק"מ. רון כבר היה שם, מחויך מדי. מסתבר שהצליח לפתור את בעיית הקלאץ' כבר בדרך. תענוג.
סיכמנו שהצלחנו ליהנות למרות יום שישי ה 13, שמעלה יאיר הוא מעלה ראוי לשמו ושיש עוד לאן לשאוף בנושא הפסקות.
ועוד תמונה קבוצתית אחת, למה לא בעצם?
קצת נתונים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה