הטיול של השבוע תוכנן לאיזור ערד-דימונה-גבי פרס. 140 ק"מ בשבילים לא קשים שאת רובם המוחלט כבר עשינו בעבר. יש זמן, זה מה שאמרתי לעצמי כשסימנתי את הנקודות על המפה. בתחושת הבטן נראה היה לי שהטיול יסתיים בסביבות 14:00. מהר מהר הכנתי תוכנית מגירה לעוד איזה 30 ק"מ, שלא נבזבז זמן רכיבה פוטנציאלי. לטיול הצטרפו אלי ואל עמירן, רון ואמיר, חמושים בקטומים 450 ו 530.
קבענו איתם בצומת שוקת כשהכוונה הייתה להגיע ב 8:00 לערד. מהון להון, שתינו איזה הפוך בארומה, יירטנו איזה סנדביץ' תועה שעבר שם באיזור, דיברנו קצת, וככה יצא שהגענו לערד ב 8:40. לא נורא, יש זמן.
יצאנו דרך מנחת ערד בכיוון כללי דרום מערב אל ק"ק דימונה. הדרך לשם עוברת בארץ הבדואים. המקום נראה כל כך אקס טריטוריאלי למדינת ישראל עד שבשלב מסוים היינו בטוחים שיעצרו אותנו ויבקשו דרכונים, או לפחות ויזה. לא עצרו, כנראה שציות לחוקים זה לא הפורטה של המקום הזה. רכבנו בשבילים בינות למאהלים ובין הגמלים לכבשים, פגשנו מאגורות הבנויות על ערוץ הנחל, כרמי זיתים ושאר מתקנים חקלאיים.
פתחנו את הסנדביץ, העוגה ואף את פק"ל הקפה המיניאטורי שהביא איתו רון. מדובר בחתיכת פטנט שיודע לייצר כוס קפה מאינסטרומנט שלא יותר גדול מהכוס עצמה, מה שמאפשר לקחת אותו על הגב בלי יותר מדי מאמץ. עוד אנחנו יושבים ולועסים תוך ניהול שיחת ההיכרות עם אמיר ורון (בן כמה, מאיפה, מה עושה וכו') ופתאום אנחנו רואים איזו דמות יורדת מנקיק מרוחק ומתקדמת לעברינו. הדמות התגלתה כ"גד", נביא בן זמננו (או לפחות כך הוא מציג את עצמו) שמסתבר שמתגורר בנחל (באותו אוהל שראינו קודם) כבר מספר חודשים, הוא טוען שהנחל הוא בית ספר לנבואה ושמדי יום יש בו כ 200 נביאים שמתכנסים ולומדים נבואה (במשתתפים: ירמיהו, יחזקאל, אברהם אבינו ועוד רבים וטובים). חלקנו איתו כוס קפה ופרוסת עוגה וניהלנו שיחה שניתן לנהל רק עם מי שהגוז'ונים במוח שלו הודקו שלא במומנט המתאים.
בדרך להר קומות עלינו עלייה אחת שהייתה חימום למה שמצפה לנו. רון קצת התעופף ושבר את ידית הקלאץ' וגם את הפלסטיקה של זנב האופנוע. נזקים קוסמטיים לא מעניינים אותנו אבל ידית קלאץ' ספייר לקלאץ' ההידראולי לא הייתה בנמצא כך שפתרנו את הבעיה על ידי אילתור, מהעתיקים שישנם, של "קלאץ'גפקה" שזה אומר חיבור של ג'פקה קטנה לגדם של ידית הקלאץ', מה שאיפשר לרון להמשיך תנועה. את עליית הר קומות סיכמנו שאין טעם לנסות עם האילתור הזה כך שרון ואני לקחנו את המעקף ממזרח ואילו עמירן ואמיר עלו את המעלה. אגב, בהר קומות עצמו היה די צפוף. קבוצה יורדת, קבוצה עולה, מטיילי רגל ואנחנו. מצב לא שכיח והיה נחמד לפגוש כל כך הרבה אנשים בדרך. הסתכלנו בשעון, התחיל להיות מאוחר,עברנו למוד של אין זמן.
חזרנו על העקבות עד לצומת בה נפרדנו מהמסוע והמשכנו במקביל אליו בתנועה מזרחה. בשלב מסוים יש מעבר מתחת למסוע שלוקח במגמת ירידה חזקה לכיוון נחל אשלים בואך מישור עמיעז, לשם אנו מיועדים.
מסתבר שהירידה כרגע בשיפוצים וזוית הירידה יחד עם הדרדרת הרבה שהייתה שם הצריכה מאיתנו מספר פתרונות יצירתיים למעבר. אחרי עבודת ידיים מאומצת וכמה נפילות היתוליות במיוחד על הדרדרת, העברנו את ארבעת האופנועים והמשכנו בדרך.
קבענו איתם בצומת שוקת כשהכוונה הייתה להגיע ב 8:00 לערד. מהון להון, שתינו איזה הפוך בארומה, יירטנו איזה סנדביץ' תועה שעבר שם באיזור, דיברנו קצת, וככה יצא שהגענו לערד ב 8:40. לא נורא, יש זמן.
היה קריר בערד, 12 מעלות, התלבשנו חיש ויצאנו לשטח.
יצאנו דרך מנחת ערד בכיוון כללי דרום מערב אל ק"ק דימונה. הדרך לשם עוברת בארץ הבדואים. המקום נראה כל כך אקס טריטוריאלי למדינת ישראל עד שבשלב מסוים היינו בטוחים שיעצרו אותנו ויבקשו דרכונים, או לפחות ויזה. לא עצרו, כנראה שציות לחוקים זה לא הפורטה של המקום הזה. רכבנו בשבילים בינות למאהלים ובין הגמלים לכבשים, פגשנו מאגורות הבנויות על ערוץ הנחל, כרמי זיתים ושאר מתקנים חקלאיים.
ככל שהתקרבנו לכיוון דימונה הנוף הלך ונהיה דרמטי יותר, עצרנו לתצפית בהר דיה והמשכנו לכיוון סכיני דימונה, ההיילייט הראשון של היום.
סכיני דימונה הן דליקטס ידוע. בדרך כלל אנחנו עולים ב"דרומית" ויורדים ב"צפונית". הפעם רק ירידה מתוכננת, ב"דרומית" דווקא. התחלנו להתגלגל בכיוון מטה על הסכין, מדרגות הסלע מצדיקות כל דולר (או יורו?) בתקציב המו"פ של מרזוקי וכיף גדול לרדת. גם הנופים בדרך למטה מפעימים, לא פחות.
סכיני דימונה נגמרות בנחל דימונה ושם רצנו על שביל נוח לאורך הנחל, עד הנקודה בה השביל נפרד מהנחל, שם חתכנו לתוך הערוץ המסומן אדום והתפתלנו בחצציאדות. איפשהו לקראת המפגש עם נחל סילון ראינו על מדף סלע, מעל הערוץ, יחידת זולה תקנית המורכבת מאוהל, מספר בדים מתוחים, שיירי מדורה ועוד סימנים לנוכחות אנושית. ניסינו להבין מה זה, לא הצלחנו והמשכנו לרכב בערוץ הנחל עד להפסקה הראשונה של היום.
את ההפסקה עשינו בפינה מוצלת ונעימה שחביבה עלינו עוד משנים קודמות.
פתחנו את הסנדביץ, העוגה ואף את פק"ל הקפה המיניאטורי שהביא איתו רון. מדובר בחתיכת פטנט שיודע לייצר כוס קפה מאינסטרומנט שלא יותר גדול מהכוס עצמה, מה שמאפשר לקחת אותו על הגב בלי יותר מדי מאמץ. עוד אנחנו יושבים ולועסים תוך ניהול שיחת ההיכרות עם אמיר ורון (בן כמה, מאיפה, מה עושה וכו') ופתאום אנחנו רואים איזו דמות יורדת מנקיק מרוחק ומתקדמת לעברינו. הדמות התגלתה כ"גד", נביא בן זמננו (או לפחות כך הוא מציג את עצמו) שמסתבר שמתגורר בנחל (באותו אוהל שראינו קודם) כבר מספר חודשים, הוא טוען שהנחל הוא בית ספר לנבואה ושמדי יום יש בו כ 200 נביאים שמתכנסים ולומדים נבואה (במשתתפים: ירמיהו, יחזקאל, אברהם אבינו ועוד רבים וטובים). חלקנו איתו כוס קפה ופרוסת עוגה וניהלנו שיחה שניתן לנהל רק עם מי שהגוז'ונים במוח שלו הודקו שלא במומנט המתאים.
השיחה התארכה וכך גם ההפסקה . יש זמן, אמרתי לעצמי.
בסופו של דבר נפרדנו מגד והמשכנו עוד כברת דרך קצרה בנחל דימונה עד שהגענו לשביל הירוק שלוקח לכיוון כביש המפעלים. חצינו את הכביש והמשכנו בדרך סלולה היטב ומסומנת ירוק לכיוון השביל האדום של הר קומות.
בדרך להר קומות עלינו עלייה אחת שהייתה חימום למה שמצפה לנו. רון קצת התעופף ושבר את ידית הקלאץ' וגם את הפלסטיקה של זנב האופנוע. נזקים קוסמטיים לא מעניינים אותנו אבל ידית קלאץ' ספייר לקלאץ' ההידראולי לא הייתה בנמצא כך שפתרנו את הבעיה על ידי אילתור, מהעתיקים שישנם, של "קלאץ'גפקה" שזה אומר חיבור של ג'פקה קטנה לגדם של ידית הקלאץ', מה שאיפשר לרון להמשיך תנועה. את עליית הר קומות סיכמנו שאין טעם לנסות עם האילתור הזה כך שרון ואני לקחנו את המעקף ממזרח ואילו עמירן ואמיר עלו את המעלה. אגב, בהר קומות עצמו היה די צפוף. קבוצה יורדת, קבוצה עולה, מטיילי רגל ואנחנו. מצב לא שכיח והיה נחמד לפגוש כל כך הרבה אנשים בדרך. הסתכלנו בשעון, התחיל להיות מאוחר,עברנו למוד של אין זמן.
משם המשכנו בריצה מהירה בכיוון כללי דרומה לכיוון הר צבאים ובקעת צבאים.
משם פנינו מזרחה, במקביל למסוע האשלג של מפעלי ים המלח. הדרך עולה, יורדת, מסתובבת ומתפתלת ובשלב מסוים אף נפרדת מהמסוע לטובת תנועה בציר האדום המוביל בסמוך להר צורים עד גבי פרס. מים לא היו בגבים אבל גם ככה המקום יפה מאוד, כמה תמונות הכרחיות והתקפלנו אל הדרך חזרה - אין זמן!
חזרנו על העקבות עד לצומת בה נפרדנו מהמסוע והמשכנו במקביל אליו בתנועה מזרחה. בשלב מסוים יש מעבר מתחת למסוע שלוקח במגמת ירידה חזקה לכיוון נחל אשלים בואך מישור עמיעז, לשם אנו מיועדים.
מסתבר שהירידה כרגע בשיפוצים וזוית הירידה יחד עם הדרדרת הרבה שהייתה שם הצריכה מאיתנו מספר פתרונות יצירתיים למעבר. אחרי עבודת ידיים מאומצת וכמה נפילות היתוליות במיוחד על הדרדרת, העברנו את ארבעת האופנועים והמשכנו בדרך.
בסוף הירידה ירדנו ממצוק ההעתקים וחצינו את נחל אשלים בדרך אל מישור עמיעז. מהשבילים הרחבים והנוחים של מישור עמיעז נכנסנו לנחל סדום. נחל סדום הוא הפינה בה אני מתעלל בעצמי מדי שנה. המשאית הקטנה עליה אני רוכב עושה הרבה דברים מצוין אבל לפנות היא לא ממש אוהבת ונחל סדום הוא רצף פניות מתמשך. בשלב מסוים עצרתי "לצלם" (זה יופי של תירוץ לפער הגדול שפתחתי...) ונתתי לכל הקלילים לדהור קדימה. מנחל סדום יצאנו במהירות אל תחנת הדלק של נוה זוהר. 110 ק"מ עד כאן, 6.5 ליטר במיכל, חטיף אנרגיה בבטן ואנחנו יוצאים לכיוון מעלה יאיר.
בתחנת הדלק גם נפרדנו מרון שעם אלתור הג'פקה עדיף היה שלא ייכנס למעלה יאיר, הוא חזר לערד בכביש.
מעלה יאיר כמו תמיד מאתגר, דורש, אבל מתגמל בנוף מדהים של ים המלח ממעוף הציפור (או כשהדברים לא מסתדרים, ממעוף הרוכב..) ובסה"כ גם אפשרי למדי כך שגם תחושת סיפוק מובטחת בסופו.
ברגליים וביידים, בעמידה ובישיבה, עם רצח בעיניים או חיוך מזלזל (בעיקר למראה רוכבי האופניים שירדו את המעלה ברגל...), עלינו את המעלה עד למעלה. שם הצטלמנו בשלל תמונות "סוף מסלול" ההכרחיות במעמדים מסוג זה.
הצללים כבר ארוכים והשעה מאוחרת, עלינו חזרה על האופנועים והתחלנו לרכב חזרה לכיוון ערד בשביל הכחול דרך מצד חתרורים. בדרך עוד הספקתי להחליף אופנוע עם אמיר רק כדי לאשרר שוב שהאופנוע שלי הוא מה שאני מעדיף וכל מיני אופנועי אנדורו צנומים כנראה שעושים עבודה טובה יותר בכל מיני סיטואציות, אבל לא בשבילי. ז'אנר הדו"ש הקרבי הוא המועדף עלי, לוח שעונים אמיתי, מיכל דלק אמיתי ובאופן כללי תחושה אמיתית של אופנוע רב גוני ולאו דווקא של כלי ייעודי.
אחרי 145 ק"מ מהבוקר, לערד הגענו קצת אחרי ארבע. בזמן. רון חיכה לנו שם עם קפה ותפוח. סיכמנו שהיה טיול טוב, מזג אוויר טוב שעשה את ההבדל בין טיול מעייף לטיול בכיף וגם שהעלייה של הר קומות היא לגמרי אובר-רייטד.
קצת נתונים
