מזרח השומרון והבקעה היו איזורים שלא ממש נגענו בהם. די מוזר כשחושבים על זה, הרי הם נמצאים פרקטיקלי בחצר האחורית שלנו ויש בהם את כל מה שרוכב שטח מאחל לעצמו, סלעים, הרים ועמקים, פריחה בעונה, ותושבים מקומיים מסבירי פנים, טוב נו, אולי החלק האחרון קצת חלש שם...בכל מקרה, השבוע, רגע לפני שהכל מתייבש הצלחנו לצאת לאיזור.
כל הסיכויים היו נגדנו. שטח עוין, מסלול לא מוכר ומעל הכל, בוקרו של ליל הסדר, המועד בו אף אדם סביר לא יצליח להשתחרר ממטלות הסדר-ניקיון-מתנות-ילדים בחופש ושאר תלאות העולם הזה.
עם כל זה ולמרות הכל מצאנו עצמנו בצומת קסם בשבע בבוקר כשחרטומנו הקולקטיבי מופנה מזרחה, אל כביש חוצה שומרון. היינו ארבעה, רון, אמיר אריק ואני.
כעבור 45 דקות של נסיעה נעימה בנופי השומרון המוריקים הגענו אל הש.ג. של כוכב השחר, יישוב דתי היושב על דרך אלון וצופה לנופים של בקעת הירדן ממזרח והשומרון הירוק במערב. חנינו מאחורי הבוטקה של השומר וחיש מהר יצאנו לכיוון דרך נוף כוכב השחר. הדרך יורדת בחדות לכיוון הבקעה כשבתחילתה היא שביל חום המוקף פריחה מכל עבר (בעיקר מרבדים ורודים של שלח, אם אני לא טועה) .
לאט לאט משתלטת צחיחות המדבר על השביל עד שבסופו, רגע לפני שהוא נוגע ב"טריק אבו ג'ורג'" הלא הוא כביש יריחו רמאללה, השביל כבר לבן ומדברי לחלוטין.
חצינו את הכביש ועלינו בתוואי סרפנטינות צפופות ומגניבות אל ציר המקביל אליו, בין אוהלי בדווים עד שהתחברנו אחרי כמה ק"מ נוספים אל הכביש שוב. משם עוד שלושה ק"מ על הכביש ופנינו שמאלה, לסימון שבילים כחול. אחרי ק"מ וחצי שמחתי לגלות שהכיתוב "אירוס שחום" במפה, אכן קיים במציאות.
מדרון מרהיב (מפנה צפוני, כפי שאריק ציין בידענות) עמוס באירוסים בסגול כהה בשיא פריחתם. הצטלמנו בהתלהבות (אם כי בחוסר תשומת לב לקונטרסט, כפי שרואים בתמונות) והמשכנו הלאה.
הלאה, לכיוון שמורת נחל מכוך, יעד אופנתי למדי בחורף האחרון וכשהגענו לשם הבנו למה. הגבעות בשני צידי נחל מכוך מפתלות סביבן שבילים מעוררי תיאבון. חלקם עם אבנים גדולות, חלקם סחופי שטפונות וכולם מופת של כיף גדול ונופים עוצרי נשימה.
ירדנו לערוץ המכוך ועלינו לצידו השני, הדרומי.אני יכול להבין למה ג'יפים עושים קצת ענין מהמעלה הזה אבל באופנועים זה פשוט לרכב אותו, לא ממש מאתגר אבל כמאמר המשורר "...וגם הנוף כל כך יפה שם, אחלה נוף".
עם היציאה מגבולות השמורה התחלנו לשבור מזרחה, לטובת מעבר קצר בשטח A, בשביל החוצה את ג'בל קרנטל (אותו משורר ממש גם כתב, באותו מקום ממש "חו"ל, חו"ל זה פה ממש ממול")
השביל עצמו הוא שום דבר לכתוב עליו הביתה אבל בסופו נפתחות תצפיות לכיוון א-נעימה, אחת מ "שכונות הלווין" של ק"ק יריחו. יפה לראות את הכתם הירוק באמצע המדבר, תוצאה של המעיינות שיש בסביבה.
משם המשכנו צפונה עד לחציית טריק אבו ג'ורג שוב, הפעם פנינו מיועדות אל עבר העוג'ה. בדרך עברנו מחסום צהלי נטוש ומיד אחריו שברנו שמאלה לרכיבה במקביל לערוץ נחל ייט"ב עד שהתחברנו אל התעלות של מגלש העוג'ה. כבר אמרנו הרבה דברים טובים בשבחם של מים במדבר אבל העליצות בה זורמים המים בתעלה פשוט מרוממת את הרוח. רכבנו לאורך התעלה עד שהגענו לקצה המגלש, משם טיפוס בשביל הדרדרתי לאורך המגלש (לשמחתם של המקומיים) עד שמצאנו פינה שקטה ונעימה להרטיב קצת את הראש. גם אריק לא ויתר על מנהגו לקחת דוגמית מהמים.
משם ירדנו חזרה לקצה המגלש וצפינו בשבאב המקומי טובל. זה המקום להוסיף אזהרה על כך שרבים וטובים מסתובבים עם ישבן מטולא (ואף למעלה מכך) כתוצאה מגלישה בבטון הלא ידידותי של העוג'ה, בין אם כתוצאה מעדינותו המובנית של ישבנם או כתוצאה ממסמרים/ בזנט"ים שהוטמנו שם על ידי אותם מקומיים מסבירי פנים שהזכרתי בהתחלה. בקיצור, המגלשה הזו, לראותה בלבד.
מהעוג'ה חצינו את ערוץ נחל ייט"ב והתחלנו בטיפוס חזרה לכיוון קו הגובה בו היינו בבוקר, טיפוס שמתחיל במעלה "נביאים" (ואדי א-נביריס) ונגמר במחצבות כוכב השחר. אחרי ברבור קל במציאת המעלה עקב סחיפת השביל המוביל אליו, הגענו לתחתית המעלה בו מתפצלות שתי זרועות. הימרנו על הימנית ומיד הבנו שהימורים זה לא הצד החזק שלנו וטוב שלא נכנסנו לקזינו ביריחו. המעלה רצוף אבנים, דרדרת ואחיזה דרעק. תוך פרק זמן קצר כולנו היינו עם אופנועים על הצד.
השעה הייתה 10 וחצי בבוקר, השמש כבר נתנה עבודה על הראש שלנו, דחיפות ומשיכות של האופנועים סייעו בעיקר להשאיר אותנו מזיעים וחסרי נשימה אבל הרבה התקדמות לא הייתה שם. אחרי עוד קצת התברברות אמיר ורון הצליחו לעלות ואריק החליט לנסות את הזרוע השנייה, השמאלית. תוך דקה בערך הוא כבר היה בראש המעלה והבנתי שטעיתי, סובבתי את האופנוע לכיוון הירידה וטיפסתי בשמאלית כאילו מדובר בכביש סלול.
המשכנו במעלה המעלה שמצידו נתן לנו איזו דקה להחזיר נשימה ומיד תקף שוב בשיפוע חזק משולב בתוואי
דרדרתי ואבנים בגודל אשכוליות בשלות במיוחד. הפעם אריק שנסע ראשון עצר ואני שניסיתי לעקוף אותו מימין, בינו לבין ערוץ נחל ייט"ב שנמצא עשרים או שלושים מטרים מתחתינו, נעצרתי כי אבן זרקה את הגלגל האחורי שלי ימינה. ניסיתי להמשיך תנועה אבל עיניו הפעורות לרווחה של אריק תוך שהוא צועק לכיווני "תפיל את האופנוע לצד שמאל, ע-כ-ש-י-ו" הבהירו לי שמשהו בעייתי מתרחש. החלטתי להקשיב לאריק ונתתי לאופנוע ליפול. מסתבר שהגלגל האחורי שלי כבר היה חצי באוויר וכפסע היה ביני לבין צניחה לערוץ. יופי.
בשלב הזה כולנו היינו תקועים במקום כזה או אחר במעלה. לאט לאט הצליחו אריק רון ואמיר לעלות למעלה ואני, בלי אוויר בריאות, בלי קוביות בצמיג הגמור ובלי מושג איך אני יוצא מפה ניסיתי מכל מיני כיוונים. הנסיונות עזרו בעיקר למחסן החלפים של קמור כי גם את הצ'ופצ'יק של רגלית הבלם האחורי השארתי שם באחת הנפילות אבל להתקדם לא התקדמתי. פתאום ראיתי את אריק, כמלאך מושיע, יורד אלי (ברגל!). עוד כמה דחיפות עם עזרה שלו והצלחתי לעבור את הקטע הבעייתי (אמרתי כבר כמה פעמים תודה, הנה עוד אחת). בסופו של דבר הגעתי למעלה בלי אוויר, מזיע כמו סוס במירוץ ורק העובדה שלא ממש היה צל באיזור מנעה ממני לעצור במקום והמשכתי הלאה עד לקצה המעלה, במחצבות כוכב השחר.
מתוך המחצבות חתכנו צפונה בשבילים מוריקים (חזרנו לשומרון) ונוחים לנסיעה.
בשלב מסוים התחלנו תנועה במגמת ירידה בתוואי שהחריש של המקומיים העלים את הכניסה אליו וגם שאר השביל היה לא יותר מצל חיוור של איך שאמור להיראות שביל. אני מתחיל קצת לחזור על עצמי אבל גם פה היה שיפוע חזק, אבנים גדולות, דרדרת, דרעק של אחיזה רק שהיינו הפעם במגמת ירידה וכלל ידוע הוא שלמטה כולם מגיעים, כך או אחרת.
אכן הגענו למטה ומיד כשעמדנו להמשיך לתוך ואדי סנסילה בשביל מסומן ירוק החליט הקטומ הקשיש של אריק שהספיק לו להיום ותנאי הת"ש שלו מחייבים הפסקה. הוא עשה זאת על ידי נעילת הקליפר האחורי והרתחת הדיסק. עצרנו להפסקה ראשונה מתחת עץ, צופים אל הוואדי (ואל עיזה שבדיוק המליטה דקה קודם, השילייה עוד הייתה מונחת לידה). לקחנו סנדביץ' חמץ אחרון לפני הפסח, אריק שפך מים על הדיסק הלוהט שמצידו אייד אותם באותה שנייה ממש. אכלנו תפוח של אמיר וטבחנו בברחשים שמסביבנו.
כהשתחרר הקליפר, ירדנו אל הואדי שהיה ירוק ומקסים ורכבנו בו עוד שניים - שלושה קילומטרים עד כביש הגישה לעיינות פצאל ומשם בכביש אל תחנת הדלק מפגש הבקעה. עצרנו שם לקולה קרה, שיפוצים, תיקונים ומחשבות קדימה. בתוכנית היה טיפוס לסרטבא ואז חזרה לאוטו אבל השעה הייתה כבר 12:30, והסתבכות בעלייה לסרטבא זה לא משהו שיכולנו להרשות לעצמנו, בכל זאת ערב חג וליל סדר עוד לפנינו. החלטנו לקחת החלטה בוגרת ולהשאיר את הסרטבא לטיול הבא, עד אז אני גם אגיע עם קוביות טריות בצמיג והחיים יהיו קלים יותר.
אם כך, הרשינו לעצמנו עוד טיפה מנוחה, אריק אפילו פתח את בקבוק היין המסורתי ורשמנו לעצמנו כוס ראשונה של ליל הסדר, כבר בצהריים.
התחלנו לחזור חזרה. רכבנו מעט בכביש ורגע לפני הכניסה למושב תומר פנינו ימינה בכביש משובש בנוף גבעות ירוקות ומרהיבות.
בשלב כלשהו, הכביש המשיך מערבה ואנחנו ירדנו ממנו דרומה אל ציר שלא ממש התחיל בשום מקום אבל המשכו היה ברור. הכיוון הכללי היה ואדי א-דליה, ומעלה כותים אותו אנו אמורים לרדת.
מי שאמר שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, לא ממש ידע על מה הוא מדבר. זרמנו את המעלה (בירידה, כן?) כאילו לא היו כותים מעולם, אמנם המעלה רצוף חריצים, שיפועים ושאר ירקות ונראה שג'יפים יעבדו פה קשה אבל לאופנועים יש את הפריביליגיה לבחור נתיב צר, גם אם הוא על סכין ברוחב הצמיג ופשוט לדהור למטה.
למערת כותים לא נכנסנו, זה לא הטיול הזה, רצנו לכיוון העוג'ה חזרה. שם בשעה הזו של היום כבר נהיה לונה גל של ממש ותחת כל עץ רענן, בחורים במראה הרטוב עושים מנגל ומבסוטים חלאס.
רצנו בכביש חזרה לנקודת הכניסה למעלה לכיוון כוכב השחר, אותו אחד שירדנו בבוקר. גם פה הכלל על ההרים והדרך חזרה לא ממש תפס ופשוט טסנו את המעלה עד לכוכב השחר. כנראה שהפחד לאחר ל"היא שעמדה" דרבן את כולנו.
חזרנו לכוכב השחר בשלוש ורבע, מאחורינו כ 110 ק"מ מהנים, מאתגרים ומרהיבים. אין לי ספק שזה היה רק הטיול הראשון לאיזור הזה.
אין ספק שבמנותק מכל דעה פוליטית, עמדה מדינית או בטחונית, על זה שלא ממש ניתן לרכב בכל האיזור הזה בצורה חופשית יש רק להצטער. כאמור, עוד נחזור.
קצת נתונים:
הסרט, מעשה ידיו של רון
ועוד צ'ופר אחד, מפה סכמטית של הפרשי הגבהים במסלול. נכון שלא דיוושנו את זה אבל בכל זאת להמחשת הזיגזג שבסיפור.
