שיקול דעת מוטעה. זה היה המוטו של הטיול הזה. שיקול דעת מוטעה מתחילתו ועד סופו. הכל על רקע נופי מדבר, שמיים דרמטיים, מים בנחלים, קור עז ותקלות טכניות. בסוף היה בסדר וכולם חייכו, אבל הדרך, חתחתי חתחתים, ישמרנו האל.
רמזים אפשר לראות בסרט של רון (גם פה, פסקול טראשי במיוחד - עוד שיקול דעת מוטעה, למרות שהצילום, דבש!).
אבל נתחיל מההתחלה
: תחילת ינואר זה זמן קלאסי לטיול באיזור אילת. אילת רחוקה וחבל לנסוע לשם ליום אחד. המסקנה המתבקשת משני אלה היא לתכנן טיול דו יומי לאיזור הערבה הדרומית ואילת. רצה אלוהי מזג האוויר והסערה הגדולה שפקדה אותנו נפלה בדיוק על הסופ"ש של הנסיעה לאילת שכבר הייתה סגורה לפרטי פרטים.
התחזית דיברה על שלג בהר הנגב ולכן שיניתי תוכניות ליום הראשון ונסענו למצפה (שיקול דעת מוטעה מס' 1 - עדיף היה לצאת לאיזור ירושלים). בדרך גשמי זלעפות, כל הנחלים מקו צין וצפונה זורמים וחגיגת מים במדבר שלא ראיתי מאז 2010. כשהגענו למצפה לא ממש היה שלג, קצת קרח, לא יותר. טמפרטורות סביב 5 מעלות צלזיוס, קור כלבים. לרכב עד הר רמון בשביל קצת שלוגיות בקור הזה לא היה נראה לנו עסקה כדאית (שיקול דעת מוטעה מס' 2 - נסענו עד פה, לא ניתן צ'אנס?) ולכן החלטנו שנרד לערבה דרך הנקרות, משם סיבוב קטן בנחל ערבה שזרם יום קודם ונעלה חזרה דרך צין הזורם.
טרם ההנעה הראשונה, גיל מגלה שהאופנוע מסרב להניע ונורית הניוטרל כבר לא נייטרלית והפסיקה להאיר. אחרי בדיקות מקיפות של אריק ובסיוע של חבר טלפוני (משה, מהקליניקה) נמצא היוניט הסורר שקיצר את כל הגשעפט, הדבקה קטנה עם פוקסלינה ויצאנו לדרך. השעה הייתה כבר 11 בבוקר ומיהרנו למעלה רמון. (שיקול דעת מוטעה מס' 3 - באמת חשבנו לגמור מעל 200 ק"מ בתוואי לא ברור לאור מזג האוויר כשיש חושך בארבע וחצי?)
בדרך למעלה הרבה מים והמעלה עצמו במצב לא רע בכלל. הדרדרת נשטפה בגשם והאחיזה סבבה. ירדנו אותו מהר מהר וכמעט שעליתי אותו חזרה, רק בשביל הכיף.
ממעלה רמון זרמנו לכיוון מפער פיטם ומשם לנקרות. בנקרות שילחתי את הכנופיה קדימה, ההנחיות היו "עד הכביש, שם תעצרו". אני התעכבתי לצלם קצת והגעתי חמש דקות אחרי כולם. חמש דקות שהספיקו לכמה חלשי אופי לטנף עלי ועל תפארת היצירה האיטלקית עליה אני רוכב. נו, הם כבר יקבלו את העונש שלהם איפשהו. (כתגמול הנה תמונה של נזר הבריאה, תפארת היצירה, האופנוע שכל אחד מהמטנפים היה מוכן להרוג בשביל מתלים כמו שלו)
בחיבור הנקרות לכביש החלטנו להמשיך דרך ציר הנפט שעולה ויורד במקביל לכביש דרומה עד לחיבור עם נחל חדב. הרבה זמן שלא היינו בחדב ומישר ועכשיו נראה זמן טוב לעשות את זה. זו דווקא הייתה החלטה נבונה, נחלים מהירים, מצוקים יפהפיים ומעל הכל אימת הטילים של רפא"ל שדירבנה אותנו לרכב מהר, מהר מאוד.
בהפסקה שתינו תה וסקרנו את קטגוריית אופנועי אנדורו בנפח 450 סמ"ק ומעלה מקצה לקצה. מכיוון שהקטגורייה רחבה והתה רותח לאט, היינו שם כמעט שעה.
ממפגש הנקרות עם כביש 90 משכנו למנטה של עין יהב, שם עשינו הפסקה נוספת (!) לסנדביץ'. (לא עברה רבע שעה מההפסקה הקודמת, כן?)
אחרי ההפסקה התחלנו לרוץ מכיוון עין יהב מזרחה וצפונה, דרך שמורת שיזף. כזכור היעד היה נחל צין שאיתו צריך לחזור לכיוון מצפה ויש לנו עוד נסיעה לאילת על הראש, אז לא ממש התעכבנו על האטרקציות שהשמורה יודעת להציע ופשוט רכבנו מהר בשבילים החוליים ששם.
מהשמורה יצאנו לחממות של חצבה ומשם חצינו את צומת עין חצבה לכיוון כביש המפעלים.
התוכנית הייתה להיכנס לצין במפעלים ולצאת ממנו בשדה בוקר, משם בכביש או בשטח לכיוון מצפה.
הגענו למפגש הצין וכביש מעלה עקרבים. לשמחתנו גילינו שהצין זורם שם בחוזקה יחסית. מרוב אושר, אריק חווה שם התעלות רוחנית והחל לצטט מפרקי אבות והגדה של פסח. השמחה הגיעה עם כוכבית קטנה "אזהרה, שיטפון ישבש לכם את המסלול". השעה הייתה כבר שלוש וחצי. ביום רגיל לא הייתה בעיה להגיע לשדה בוקר לפני החושך אבל מה מזמן לנו הצין הזורם?
חציה על הכביש נראתה מסוכנת משהו, זרם חזק יחסית, בוץ שנסחף וגרם גם לרייזרים שהיו שם להתקשות בחציה (שלא לדבר על הטוארג המסכן שיש בתמונה, שלוש דקות אחרי שצילמתי הוא כבר היה שקוע עם ארבעת גלגליו בבוץ, מסובב אותם על ריק כמו צב על הגב). אחרי שהתקשקשנו שם כרבע שעה נסענו, גיל ואני, לחפש מקום חציה נוח יותר במעלה הנחל. לא היו הרבה אפשרויות, לחזור בכביש למצפה דרך צומת מנוחה או דרך דימונה היה משהו שאף אחד מאיתנו לא רצה לעשות.
מצאנו נקודה נוחה וחצינו את הנחל, אותתנו ליתר והם הגיעו וחצו גם. יופי, עברנו צד, עכשיו איך ממשיכים לשדה בוקר?
החלטנו להסתמך כמה שאפשר על שבילי המפעלים הרחבים והטובים יחסית. בימים כתיקונם אנו נמנעים מהם עד כמה שאפשר, אבל בתנאים הנוכחיים הם הפכו לאופציה המועדפת.
שבילים רחבים וטובים, אבל גם אותם הצין חוצה, גם הם מוצפים בשלוליות וככה יצא שחצינו אשדים זורמים לא מעט פעמים עד שהגענו למקום בו השביל הכחול מתחבר לכביש שמגיע מאורון. אם מתעלמים מהחשיכה שיורדת, הקטע הזה היה כיף לא נורמלי. הרבה מים, הרבה בוץ ואז עוד פעם הרבה מים ששוטפים את הבוץ, תענוג.
במפגש עם הכביש הייתה נקודת החלטה. המרחק לשדה בוקר לא גדול, אולי 30 ק"מ בשטח, אבל כאמור ייתכנו הפתעות לרוב. בכביש לאורון זה אומר לחצות את המכתש הגדול-ירוחם-שדה בוקר-מצפה, גם לא כיף.
כדי לסייע בקבלת ההחלטות עבר פלאסק של צויקה בין המשתתפים ובהתאם התקבלה החלטה שניתן לתמצת אותה במשפט הבא "היום לא צריך לחזור הביתה, אין זמן גג, בואו מהשטח" (שיקול דעת מוטעה מס' 5 - הסבר לא נדרש).אז רכבנו מהשטח, עברנו ליד האגמים שנוצרו בשטפונות 2010 ובעוד הרבה מים שהיו על השבילים והמשכנו לרוץ לכיוון שדה בוקר. השאיפה הייתה להגיע למפגש עם נחל חווה לפני החושך ואז לעלות על השביל הנוח שלוקח ממפגש צין-חווה עד שדה בוקר. ועדיין, באופוריה שלא ניתן להסביר אותה, הרשינו לעצמנו לעצור ולהצטלם.
לאט לאט הדימדומים פינו מקומם לחושך מוחלט, היינו מאוד קרובים למפגש חווה-צין כך שלא הייתי מוטרד מאוד. מבחינתי הקטע מגשר הרכבת בנחל חווה ועד שדה בוקר הוא מנהלתי לגמרי. עמירן קצת חשש מהבוץ בפלאטו שמעל מעלה צין אבל הנחתי שנסתדר. חצינו את צין הזורם עוד פעמיים או שלוש בחושך מוחלט, רק הנרות המשמשים כפנסים אצלינו עשו קצת אור, באחת החציות ה XR של גיל, כבה נרו וגזר על גיל לרכב את שאר הדרך כשהוא נסמך על האור מהאופנועים האחרים.
הגענו לנחל חווה, עברנו במעביר המים שמתחת לגשר (אין ספק שבחושך, כשאימת שיטפון מרחפת, המעבר מתחת לגשר הוא חוויה אחרת) והתחברנו שוב לצין, לא לפני שחצינו אותו שוב.
משם התחלנו לרכב בשבילים הנוחים יחסית שרצים במקביל לצין ומושכים צפונית מערבית. עוד חצייה או שתיים של הנחל הזורם (בשלב הזה כבר לא עשינו עניין מכל חציה) והרכיבה נהייתה פשוטה יותר, כמצופה. הרשיתי לעצמי לשחרר אנחת רווחה קלה, כל מה שנותר לנו היה לדאוג שגיל שתום העין יגיע בבטחה, היתר אמור להיות פיסת עוגה. כמעט.
רגע לפני שהשביל האדום פוגש את הירוק שמגיע מכיוון מעלה צין יש בימים כתיקונם אמבטיית פודרה. היום אמבטיית הפודרה הפכה לאמבטיית שכשוך לפעוטות עם מים בגובה 50 ס"מ ותחתית טובענית מאין כמוה.
עברנו בה כולנו מי יותר מהר ומי פחות ורק גיל המותש נדרש להרבה מאמץ עד שעבר. אריק סייע לו במשיכה אבל כבר בשלב הזה היה נראה שגיל צריך בעיקר חיזוקים נפשיים כי ניווט ה 160 ק"ג (רטוב) של היפני שלו בחשיכה במים ובבוץ לא עשה לו ממש טוב.
יאללה, התחברנו לירוק שלוקח לכיוון מעלה צין. את האורות של שדה בוקר כבר רואים וכל העסק לוקח חמש דקות ביום טוב. הבעיה היא, שהיום לא יום טוב.
באחת העצירות אמרתי לגיל שאני מקווה שלא נשרוף פה קלאץ' כי המאמץ שהאופנוע עומד בו הוא מאוד משמעותי. חמש דקות אחר כך אני מגיע לתחתית מעלה צין, שם מחכים גיל, רון ועמירן. למרות החושך העבה אני מצליח לראות פרצופים מודאגים ועמירן אומר שכנראה הלך קלאץ' במכורסם.
וואללה, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אופנוע תקוע בתחתית מעלה צין, שמונה בערב, קור מדברי חזק, מים מסביב. לא כיף.
התחלנו לטפל בסיטואציה. ראשית העברנו את גיל את הצין שזורם לרגלי מעלה צין ושילחנו אותו לדרכו, שיתקדם בקצב שלו. ההנחה הייתה שמעלה צין יהיה פשוט מכיוון שאין שם למים איפה להצטבר.
העברתי את הנחל גם את האופנוע שלי ורון העביר את שלו והתפנינו להעביר ידנית את האופנוע של עמירן. דחפנו ומשכנו את האופנוע בתוך המים, בחושך, והעברנו אותו לצד השני. מזל שהמכורסם צנום ולדחוף אותו לא היה סיפור כזה גדול בשביל שלושה מבוגרים.
מה עושים עכשיו? אריק ואמיר כבר המשיכו קדימה (שיקול דעת מוטעה מס' 6 - פערים גדולים בלילה מתכון לתקלות, וכבר למדנו זאת בלילה בערד), גיל כבר נסע קדימה גם כן ועמירן משולל יכולת תנועה. לפחות קליטה סלולרית כבר הייתה שם וניסיתי לתפוס את אריק שיחזור לגרור את עמירן. לבסוף סימסתי לו שלעמירן הלך הקלאץ ושיחזור לפה וקיבלתי חזרה מסרון כהאי לישנא "אבל אין במנטה קלאץ' למכורסם". הבנתי שגם את אריק איבדנו, כנראה גם את אמיר. שכרון מדברי ואולי אפילו סינדרום ירושלים שטעה בניווט, לך תדע.
סיכמתי עם רון שיישאר עם עמירן ועליתי לתפוס את גיל. תפסתי אותו בראש מעלה צין ויחד רכבנו למנטה של שדה בוקר.
הגענו לשדה בוקר מכוסים בוץ ברמות שלא היכרתי קודם, בוץ עבה, דביק, שמכסה כל פינה באופנוע. כל כך הרבה היה עד שניתן היה לחשוב שמדובר בדרך מתוחכמת לגניבת חול.
גיל היה מותש, על מצבם המנטלי של אריק ואמיר כבר דיברתי קודם והבנתי שאם אני לא אעשה מעשה, עמירן ורון יישארו שם כל הלילה.
פתחנו חמ"ל במנטה, הפעלנו מזגן על 30 מעלות, כוסות של סחלב חם וריחני התחילו לזרום והתחלתי לעשות טלפונים. צריך למצוא איזה טנדר שיעלה את הפגר המכורסם מתחתית מעלה צין מלא הבוץ אל המנטה המחוממת.
ראשון ניסיתי את עמרם צברי, הפקח הסלב. אבל הוא, מאז שנהיה סלב לא עונה למספרים שהוא לא מכיר, לא הייתה שם תשובה.
אחר כך ניסיתי את בית ספר שדה שדה בוקר, כנ"ל לא עונים אחרי 14:30.
ואז הגעתי לגורם היחידי שהתברר כמועיל בסיטואציה, מוקד טבע של החברה להגנת הטבע. הם באמת היו קואופרטיביים וניסו לתת לי מספרים נוספים של עמרם צברי, כאמור, דממה. אח"כ חיברו אותי לעמירם, מנהל השמורה שהודיע שאסור לו לגרור ולחלץ עם רכב הרשות, אח"כ ליחידת החילוץ שהודיעה שהיא לא מתערבת אם לא מדובר בסכנת חיים (שוין, ואם תוך שעה היה נכנס להיפותרמיה, אז היו באים?)
לבסוף מוקד טבע הפנה אותי לאדם סלע שעוסק בחילוצים כנ"ל (הוא גם חבר יחידת החילוץ...). סיכמנו מחיר והוא יצא לחלץ את עמירן.
תוך כדי הנסיונות הללו, סימסתי גם ליפתח דבש, איש מצפה רמון וחבר זולו, אולי מכיר מישהו שיוכל לחלץ. יפתח הפתיע ואמר שהוא בסביבה ונכנס למנטה של שדה בוקר כדי להגיד שלום. מכיוון שהמכוניות שלנו היו במצפה, יפתח הקפיץ אותי למצפה עם כל הבוץ והגרביים הרטובות וחסך לי רכיבה של חצי שעה בטמפרטורות הקרובות לאפס. בהזדמנות הזו אני רוצה להגיד לו שוב תודה רבה ענקית, היית לעזר רב. שוב הוכח הכוח של היכרות וירטואלית ואחוות אופנוענים.
בזמן שאני נסעתי למצפה, עמירן הגיע לשדה בוקר, השעה הייתה 23:30.....עשיתי עוד רונדל למצפה כדי להקפיץ את אמיר לאוטו של רון ובסביבות 01:30 בלילה סיימנו את עיסוקינו בשדה בוקר.
למותר לציין שלאילת לא הגענו באותו הלילה. חזרנו מובסים הביתה. ובפראפראזה על הבדיחה המפורסמת, "היום המדבר ניצח".
את הטיול סיכמתי במשפט אחד, כי כבר היה מאוחר. "סוף מעשה במחשבה תחילה".
ועוד תמונה אחת, בגב חולית, כשהיינו נקיים ותמימים.
קצת נתונים:
אתם ענקים כרגיל.
השבמחקכתיבה מדהימה, יופי של חוויה.