ימים קשים עוברים עלינו. אין פנאי לטיולים מפוארים, עתירי שעות וקילומטרז'. בין מזג אוויר שרבי לתלאות העבודה ודרישות הזאטוטים שבבית לא ממש נותר פנאי ליום שלם של רכיבה. פרחי בוגונביליה מיובשים מכסים את העגלה, וו הגרירה מחליד ובויזה כבר הרבה זמן שלא ראיתי תדלוק בפז עין חצבה או בסונול מצפה רמון.
אבל שעות מנוע צריך לצבור ? צריך. אחרת לאן נוליך את הבושה כשדני ממוטוריקה ייתן את המבט האלכסוני שיש לו רק משמעות אחת "יכול להיות שעשית 15 שעות בשלושה חודשים? בשביל זה קנית אופנוע?"
אז החלטנו להרוג איזה מובי דיק שכבר שנים טורד את מנוחתנו. העליה של כביש שש. כל נסיעה דרומה אנחנו פוגשים אותה, מהנהנים לה שלום מתוח ומבטיחים לעצמנו שפעם אחת נבוא וניתן לה בראש. כל פעם משתחררת לה איזה אנחה קלה, איזה קרעכצן נפלט לו, ואז תוך כדי שיעול צרוד, אנחנו נזכרים שקובי עלה אותה פעם עם WR250 ארבע מהירויות ללא סטרטר, ומחליטים שמתישהו צריך להתמודד איתה.
הגיע הזמן.
