אחרי שלושה שבועות מהטיול הקודם ושבועיים נוספים מהטיול שקדם לו, הקטומ של אריק עדיין מאושפז אצל הגורו, איזה בושינג סורר שמשרך דרכו באיטיות ממאטינגהופן שבאוסטריה (כנראה בטרמפים) השאיר לאריק בחירה בין ה DR העתיק שלו מודל 89 לבין ה DR העוד יותר עתיק שלו מודל 88. לבסוף נבחר מודל 88 , פשוט כי לו יש ג'ק.
רצנו איתה עד הפנייה ימינה לחירבת בית לויה שם עצרנו להתרשמות מהאתר ומהפסיפס שבמקום. בדרך אריק ורון החליפו חוות דעת על בוכנות מחוררות של הונדות משנות ה 70 ואני חשבתי לעצמי שזה היה מוזר כשהיכרתי אחד שידע לדבר על דברים כאלו. עכשיו שניים? זה לא יותר מדי?
משם המשכנו לכיוון כביש הגישה לאמציה ושקף לחיבור מחודש לדרך הפטרולים המסומנת אדום
עם דרך הפטרולים המשכנו עד לכניסה לשביל הכחול של נחל אדוריים. רכבנו לאורך הנחל וחלפנו סמוך לתל עיטון וחרבת עיטון. אנחנו מאוד מחבבים את המקום ובדרך כלל עולים לסיבוב שם, ירד גשם אז הפעם ויתרנו אבל המקום בפירוש מומלץ. הגשם הפך את שבילי נחל אדוריים לחלקים מאוד ואריק עם ה DR הקשיש וצמיגי ה 50:50 הקשישים גם כן, רכב לרוחב השביל לא פחות משרכב לאורכו.
המחול היפני המסורתי הסתיים בהחלקה רבתי על הבוץ ואחד אריק , שהיה כמו צב על הגב, ממש ביש מצב.
את טעם הבוץ השכיחה הפריחה המרהיבה לאורך הנחל וכמו ביין, התחלנו עם הלבנים (האדומים יגיעו עוד מעט, במנה העיקרית).
באיזשהו מקום שם שברנו שמאלה לשביל שמקשר את נחל אדוריים לנחל דומה ומשם במעקף קטן דרך השביל האדום (מומלץ לבקר גם בחרבת נקיק, מרשים!) והתחברנו לנחל אדוריים שוב.
מה שקורה לאורך נחל אדוריים מאיזור תל אגרה ומערבה ממנו פשוט לא ניתן לתיאור במילים, ניתן לתמונות לדבר:
וקצת במילים: לבן, אדום, צהוב, כתום, ירוק והכל מפוזר בכתמים וצורות המכסים את כל השטח, מקצה לקצה.
אחרי שהחזרנו לעצמנו את הנשימה החלטנו לעצור לקפה על גדת תעלת נחל אדוריים, אל מול הלבן הלבן הזה.
בלסנו תפוחים מקולפים באדיבות אמיר,
אריק ואמיר ניתחו את מצבו של הגורו וסיימו במסקנה כי הוא חייב להפסיק לדבר עם לקוחות ולהתחיל להעסיק אישה בפרונט דסק. מעבר לזה התרכזנו בלנוח, לשמור על דופק נמוך ולא להתאמץ.
אחרי הקפה חזרנו כמה מטרים על עקבותינו והתחברנו לציר האדום שרץ במקביל לתעלת נחל אדוריים מערבה וכשהוא פנה ימינה עזבנו אותו והמשכנו ישר, מערבה בשבילים מהירים ופורחים להפליא עד לחרבת מחאז, נקודת ציון היסטורית למודת קרבות. גם אנחנו ניהלנו קרב זוטא משלנו, קרב בבוץ של המעבר מתחת לפסי הרכבת. קצת טבענו, קצת שקענו, בסוף עברנו. (ורק אריק התעקש להמשיך ולשקוע, כאילו חרפת נחל באר שבע מעולם לא התרחשה...).
היעד הבא הוא שמורת פורה. כדי להגיע לשם אנחנו צריכים לחצות את כביש 40 על ארבעת נתיביו. מעבר אחד (שני נתיבים) הצלחנו לעבור בבוץ ומים:
את שני הנתיבים האחרים לא הצלחנו לעבור. המעבר התת קרקעי הרלוונטי היה מוצף מלוא גובהו ואחרי רכיבה הלוך וחזור החלטנו לסוב על עקבותינו ולרכב עד בית קמה מזרחית לכביש 40 ושם לחצות ואז לחזור לפורה. בדרך עצרנו לתדלוק והמשכנו לפורה, עצרנו על גדת האגם והרמנו כוסית לחיי אריק שהחליף קידומת זה לא מכבר.
פורה הייתה עמוסה במטיילים ונמלטנו משם יחסית מהר לכיוון בתרונות רוחמה. הפריחה באיזור הבתרונות, מכובדת ככל שתהיה לחלוטין לא משתווה במגוון ובעושר לזו שבאיזור אדוריים ובכל זאת הפקקים בשבתות הם ממערב לבית קמה ולא ממזרח לה, ממחיש קצת את כוחם של יחסי ציבור מאסיביים.
עשינו סיבוב קצר באיזור הבתרונות והמשכנו לנקודה המערבית ביותר של המסלול, חרבת מרשן. נקודה פסטורלית הצופה אל נוף יפהפה. עצרנו שם לחטיף אנרגיה ודיון קצר בסוגיית "ערביי 48, גורשו או נמלטו" וסיכמנו שזה לא באמת משנה.
למרות חטיף האנרגיה אני מתחיל להרגיש שאריק קצת מיצה את הרעיון של להוציא קשיש לטיול וכל מה שהוא רוצה זה לחזור לאוטו. יאללה, רצים חזרה! כל גישת הסתלבט שאפיינה את החלק הראשון של המסלול פינתה את מקומה לרכיבה מוכוונת מטרה, לסיים.
רצנו במהירות מזרחה, בשבילים שחלקם חוליים וחלקם אדמה קשה, ישירות לכיוון חציית כביש 40.
כשהגענו לכביש ראינו שגם בנקודה אליה הגענו יש בוץ חלקלק ומים עמוקים שלא יאפשרו לנו לחצות כמתוכנן, רצנו צפונה במקביל לכביש 40 וחצינו את הכביש לתוך מושב אחוזם. משם בשבילים בוציים מאחורי המושב אל הציר הטוב שמקביל לפסי הרכבת ואיתו חצינו את כביש 6 על גדת נחל אדוריים. משם המשכנו לרוץ מזרחה בשבילים בוציים שגרמו לאריק לקלל ולהחסיר פעימה, לסירוגין, מספר לא מבוטל של פעמים.
מנחל אדוריים לשמורת גבעות גד (כמה שערי בקר!) ומשם לכביש לכיוון מושב לכיש. באמצע הדרך, שברנו ימינה, לשביל שהתפתל בין שטחי המרעה, עלה וירד עד שהגיע לכביש ישן שלקח אותנו, בתוואי שביל ישראל, כמעט עד תחנת הדלק של בית גוברין. משם בכביש כקילומטר והגענו לאוטו. אריק נשם לרווחה, גם אני.
אמרו לי שהמסלול ארך כ 150 ק"מ, לא יודע. היום לא הסתכלתי על הספידומטר. זה היה טיול רגוע, מרחיב דעת ונפלא. מזג אוויר טוב (בעיקר בחלק השני של היום), מסלול נוח, פריחה מ-ד-ה-י-מ-ה ושותפים מצוינים לרכיבה, מה עוד אפשר לבקש ?
כל כך נהניתי שלמחרת חזרתי על עיקר המסלול בג'יפ עם המשפחה, גם הם נהנו.
(אפשר עוד תמונה של פריחה?)
קצת נתונים:
קישור לאלבום התמונות של המסלול
בהתאם לכך תוכנן מסלול רגוע היוצא מבית ג'וברין. הפריחה שצפויה באיזור בוודאי הוסיפה מוטיבציה למסלול והבוץ הצפוי נכנס לקטיגוריית "יאללה, נסתדר!".
יצאנו ארבעה, אריק, אמיר, רון ואני. אריק ואני הגענו קצת קודם ויצאנו לסיבוב קצר בין בית ג'וברין לבית ניר שם קיבלנו טעימה ראשונה מהירוק ירוק שילווה אותנו לאורך כל היום וגם פגשנו עדר צבאים עם לפחות 10 פרטים.
חזרנו לתחנת הדלק, אספנו את רון ואמיר ויצאנו דרך הגן הלאומי אל שטחי האש שמסביבו. טיפסנו לקו שיא הגובה ואיתו המשכנו עד לחיבור לדרך הפטרולים המסומנת אדום.
רצנו איתה עד הפנייה ימינה לחירבת בית לויה שם עצרנו להתרשמות מהאתר ומהפסיפס שבמקום. בדרך אריק ורון החליפו חוות דעת על בוכנות מחוררות של הונדות משנות ה 70 ואני חשבתי לעצמי שזה היה מוזר כשהיכרתי אחד שידע לדבר על דברים כאלו. עכשיו שניים? זה לא יותר מדי?
הפסיפס לא היה מכוסה, לא ברור למה. לא נגענו. מילאנו אחר ההוראות המבוקשות לשמירה על האתר שהמסובכת ביותר הייתה "נא לא ללכת על הקירות" (?) ובעיקר התרשמנו מעושר הפרטים בפסיפס.
משם המשכנו לכיוון כביש הגישה לאמציה ושקף לחיבור מחודש לדרך הפטרולים המסומנת אדום
עם דרך הפטרולים המשכנו עד לכניסה לשביל הכחול של נחל אדוריים. רכבנו לאורך הנחל וחלפנו סמוך לתל עיטון וחרבת עיטון. אנחנו מאוד מחבבים את המקום ובדרך כלל עולים לסיבוב שם, ירד גשם אז הפעם ויתרנו אבל המקום בפירוש מומלץ. הגשם הפך את שבילי נחל אדוריים לחלקים מאוד ואריק עם ה DR הקשיש וצמיגי ה 50:50 הקשישים גם כן, רכב לרוחב השביל לא פחות משרכב לאורכו.
המחול היפני המסורתי הסתיים בהחלקה רבתי על הבוץ ואחד אריק , שהיה כמו צב על הגב, ממש ביש מצב. את טעם הבוץ השכיחה הפריחה המרהיבה לאורך הנחל וכמו ביין, התחלנו עם הלבנים (האדומים יגיעו עוד מעט, במנה העיקרית).
באיזשהו מקום שם שברנו שמאלה לשביל שמקשר את נחל אדוריים לנחל דומה ומשם במעקף קטן דרך השביל האדום (מומלץ לבקר גם בחרבת נקיק, מרשים!) והתחברנו לנחל אדוריים שוב.
מה שקורה לאורך נחל אדוריים מאיזור תל אגרה ומערבה ממנו פשוט לא ניתן לתיאור במילים, ניתן לתמונות לדבר:
וקצת במילים: לבן, אדום, צהוב, כתום, ירוק והכל מפוזר בכתמים וצורות המכסים את כל השטח, מקצה לקצה.
אחרי שהחזרנו לעצמנו את הנשימה החלטנו לעצור לקפה על גדת תעלת נחל אדוריים, אל מול הלבן הלבן הזה.בלסנו תפוחים מקולפים באדיבות אמיר,
אריק ואמיר ניתחו את מצבו של הגורו וסיימו במסקנה כי הוא חייב להפסיק לדבר עם לקוחות ולהתחיל להעסיק אישה בפרונט דסק. מעבר לזה התרכזנו בלנוח, לשמור על דופק נמוך ולא להתאמץ.
אחרי הקפה חזרנו כמה מטרים על עקבותינו והתחברנו לציר האדום שרץ במקביל לתעלת נחל אדוריים מערבה וכשהוא פנה ימינה עזבנו אותו והמשכנו ישר, מערבה בשבילים מהירים ופורחים להפליא עד לחרבת מחאז, נקודת ציון היסטורית למודת קרבות. גם אנחנו ניהלנו קרב זוטא משלנו, קרב בבוץ של המעבר מתחת לפסי הרכבת. קצת טבענו, קצת שקענו, בסוף עברנו. (ורק אריק התעקש להמשיך ולשקוע, כאילו חרפת נחל באר שבע מעולם לא התרחשה...).
היעד הבא הוא שמורת פורה. כדי להגיע לשם אנחנו צריכים לחצות את כביש 40 על ארבעת נתיביו. מעבר אחד (שני נתיבים) הצלחנו לעבור בבוץ ומים:
פורה הייתה עמוסה במטיילים ונמלטנו משם יחסית מהר לכיוון בתרונות רוחמה. הפריחה באיזור הבתרונות, מכובדת ככל שתהיה לחלוטין לא משתווה במגוון ובעושר לזו שבאיזור אדוריים ובכל זאת הפקקים בשבתות הם ממערב לבית קמה ולא ממזרח לה, ממחיש קצת את כוחם של יחסי ציבור מאסיביים.
עשינו סיבוב קצר באיזור הבתרונות והמשכנו לנקודה המערבית ביותר של המסלול, חרבת מרשן. נקודה פסטורלית הצופה אל נוף יפהפה. עצרנו שם לחטיף אנרגיה ודיון קצר בסוגיית "ערביי 48, גורשו או נמלטו" וסיכמנו שזה לא באמת משנה.
למרות חטיף האנרגיה אני מתחיל להרגיש שאריק קצת מיצה את הרעיון של להוציא קשיש לטיול וכל מה שהוא רוצה זה לחזור לאוטו. יאללה, רצים חזרה! כל גישת הסתלבט שאפיינה את החלק הראשון של המסלול פינתה את מקומה לרכיבה מוכוונת מטרה, לסיים.
רצנו במהירות מזרחה, בשבילים שחלקם חוליים וחלקם אדמה קשה, ישירות לכיוון חציית כביש 40.
כשהגענו לכביש ראינו שגם בנקודה אליה הגענו יש בוץ חלקלק ומים עמוקים שלא יאפשרו לנו לחצות כמתוכנן, רצנו צפונה במקביל לכביש 40 וחצינו את הכביש לתוך מושב אחוזם. משם בשבילים בוציים מאחורי המושב אל הציר הטוב שמקביל לפסי הרכבת ואיתו חצינו את כביש 6 על גדת נחל אדוריים. משם המשכנו לרוץ מזרחה בשבילים בוציים שגרמו לאריק לקלל ולהחסיר פעימה, לסירוגין, מספר לא מבוטל של פעמים.
מנחל אדוריים לשמורת גבעות גד (כמה שערי בקר!) ומשם לכביש לכיוון מושב לכיש. באמצע הדרך, שברנו ימינה, לשביל שהתפתל בין שטחי המרעה, עלה וירד עד שהגיע לכביש ישן שלקח אותנו, בתוואי שביל ישראל, כמעט עד תחנת הדלק של בית גוברין. משם בכביש כקילומטר והגענו לאוטו. אריק נשם לרווחה, גם אני.
אמרו לי שהמסלול ארך כ 150 ק"מ, לא יודע. היום לא הסתכלתי על הספידומטר. זה היה טיול רגוע, מרחיב דעת ונפלא. מזג אוויר טוב (בעיקר בחלק השני של היום), מסלול נוח, פריחה מ-ד-ה-י-מ-ה ושותפים מצוינים לרכיבה, מה עוד אפשר לבקש ?
כל כך נהניתי שלמחרת חזרתי על עיקר המסלול בג'יפ עם המשפחה, גם הם נהנו.
(אפשר עוד תמונה של פריחה?)
