לפני קצת פחות משנה החל הקוף המופקד על בלוטת החשקומיצין הקולקטיבית שלנו להזכיר לנו כי בקיץ הקרוב יימלאו שנתיים לביקור ברומניה והגיע הזמן לעוד רכיבת חו"ל אחת. מיד התכנסנו בשלל צוותי עבודה לקביעת היעד לטיול הנוכחי. מצגות מפורטות הוכנו לסקירת כל אתר פוטנציאלי, טיעונים בעד רכיבת דיונות במרוקו סתרו בעוז את הטיעונים שכנגד טיול אנתרופולוגי בגיאורגיה, תהליך אלימניציה מסודר התבצע, הוצגו חלופות, נסקר מצב השוק ובסופו של כל התהליך הזה הוחלט שנוסעים...לרומניה שוב. למה? ככה.
הסיפור יהיה קצת ארוך, גם הסרט. אבל אני אקצר לכם (כי ככה אני, נדיב.) היה ע-נ-ק. מאתגר, מאמץ, מרהיב וכל זה בנופים ומזג אוויר כמעט מושלם לאנדורו.
איפה הסרט שאלתם? הנה. רון הזיע על העריכה לפחות כמו שהזיע בטיול, אז תכינו דלי פופקורן, רצוי בגודל XXXL ותיהנו.
ולסיפור בהרחבה.
נחתנו בבוקרשט בבוקרו של יום ד', היינו חמישה. רון, דן, עמירן, אריק ואני. גיל בחופשת מחלה ואמיר העדיף לצלול באילת, שיקול דעת בריא אף פעם לא היה הפורטה שלו.איתנו במטוס הייתה שישה רוכבים נוספים שיצאו מישראל (וביניהם, בסוג של צירוף מקרים, ליאון, שרכב איתנו בטיול הקודם, לפני שנתיים). יחד הטלטלנו בוואן לא ממוזג את חמש השעות שבין בוקרשט לסיביו. התאכזבנו לגלות שבפעם השנייה הנסיעה לא הופכת להיות קלה יותר והגענו די מרוטים למלון.
את פנינו קידם רארש, או בכינויו הישראלי רשרש, מנהל הטיול. הוא הציג לנו את הלו"ז המפורט של הטיול שבלי להיכנס יותר מדי לפרטים מורכב משני אלמנטים - רכיבה ואוכל.
כל יום רוכבים מ 10 בבוקר עד חמש אחה"צ. באמצע עוצרים לארוחה דשנה (סביבות שתיים בצהריים) ובשמונה בערב ארוחת ערב דשנה לא פחות. גם "הכל כלול" וגם שלושה ימי רכיבה? נראה לי שמתתי והגעתי לגן עדן!!!
יום רכיבה ראשון
האופנועים כבר מחכים מצוחצחים ועם השמות שלנו עליהם. אמנם ביקשנו האסקי וקיבלנו כתום אבל לא נהיה קטנוניים. אופנוע כמו בבית. ניתן לו בראש.
רארש הציג את שני המדריכים. אחד מהם היה רוכב יקר בשם Paul Fratila שב 2012 סיים במקום ה 13 את הקטגורייה הבכירה של הרומניאקס (איפה שג'ארוויס, ווקר בולטון ושאר החברים שלהם). והוא צוות לקבוצה שלנו שמלבד חמישתנו כללה גם את האחים אלירן ואסף דוד.
התחלנו לרכב, כבר מהמטרים הראשונים הבנו שקל זה לא יהיה. פאול התגלה כמעריץ מושבע של קרמבו ממבצע סבתא, הוא התחיל הכי חזק ולאט לאט הגביר. אנחנו מצידנו ניסינו לא לגמור כמו מוטי בננה בציריך.
על ההתחלה רון ועמירן מצאו עצמם בתהום וגם האופנוע זרוק למטה.
משם פאול משך לעלייה שלא היה ברור אם היא יותר תלולה או יותר תחוחה. בסוף סיכמנו שהיא יותר תחוחה כי תלולה היא רק לאורך אבל תחוחה היא גם לרוחב.חוץ מאריק והאחים דוד, כולנו התבחבשנו בעלייה הזו ואז פאול ירד ונתן את הטיפ הראשון. התאוריה שלו היא שאם נשב חזק אחורה על קצה הכיסא, נשחרר קלאץ' בעדינות עד שנמצא את הנקודה שבה העסק מתחיל לזוז (אבל לא מפרפר!), שם נמצאת הנקודה שתביא לנו את האושר, להלן "נקודת ה C". האמת? בתנאי האחיזה של היער שם, וואללה עובד. וכולנו הגענו למעלה.
הנה תמונה של פאול, משתעשע עד שכולנו אוספים את עצמנו בסוף העלייה.
וכך המשכנו לרכב ביער, רוב הזמן על פי תהום.
בשלב מסוים פאול לקח אותנו לטיפוס גבעה שעשינו גם לפני שנתיים. אז לא ניסיתי לעלות , הפעם אזרתי אומץ ונתתי ניסיון. נעצרתי קצת לפני הסוף אבל אז גיליתי שלעלות זה החלק הקל. לרדת, זה האתגר האמיתי. ירדתי כמו סבתא, לאט לאט ובהולכה רגלית רוב הזמן. (בתמונה, למען הסר ספק, זה אני זרוק שם על הצד בזמן שפאול עולה שוב)
ארוחת צהריים אצל Norica, שמי שלא היה שם, לא יודע מה הוא מפסיד. היא כנראה האישה הכי חיובית במחוז סיביו רבתי. כרגיל כמות ענקית של אוכל, כרגיל טעים לאללה. מבקר המסעדות של הבלוג מצמץ בשפתיו בהנאה.
משם המשכנו בעוד סינגלים שנתנו הזדמנות לתרגל מעבר גזעים (בתמונה רון, אחרי שגזע לא זהיר קפץ לו לאמצע השביל באופן לא צפוי.).
סיימנו את היום מותשים, הכביש לעיר היה מזמין מתמיד.
הגענו לחניה, השארנו את האופנועים בידיו הטובות של שאגי המכונאי ואת השעתיים שנותרו עד ארוחת הערב העברנו במסאג' קצר (המסג'יסטית מחזיקת את כל החומרים שלה בתיק של KTM, רק אומר...) וקפה קר עם המון קצפת על הגשר בעיר העתיקה.
יום רכיבה שני
ביום השני פאול כבר הבין עם מי יש לו עסק, ולקח אותנו בשבילים קצת יותר מהירים, קצת יותר זורמים. אחרי שעה שאלנו מה יום מיומיים והוא הסביר שכדי שנצליח לרכב גם את היום השלישי, הוא מנהל לנו "סרגל מאמצים". לא שהיה קל מדי, כן?
פתחנו בטיפוס בתוך אחת מהתעלות ברוחב אופנוע שעולות גבוה גבוה. שם איבדתי חלק מרגלית הברקס האחורי ואת שאר היום (עד ארוחת הצהריים) עשיתי עם ברקס לא מתפקד. נושא נקודת ה C התגלה כמשמעותי מאוד וכל העלייה הייתה תרגול לא רע.
משם לטיפוס בעלייה שלפני שנתיים ניסינו עד שהמדריך (דאז) החליט לוותר. לא כך פאול. הראה לנו את התוואי והמומנטום הנדרש ויאללה, לעסק.
חלקנו עלה, חלקנו קצת פחות. דן נתן שם הפכה משובחת (תראו בסרט) וגם פאול הוכיח לנו איזה רוכב עילאי (ומתנשא) הוא כשלקח את האופנוע וטיפס דרך צלע הגבעה כאילו יש שם שביל סלול.
המשכנו במגמת טיפוס, באיזו קרחת יער עצרנו לתמונה קבוצתית.
משם בשבילים מהירים טיפסנו לפסגה מקומית בגובה של 1800 מ', שם עצרנו ל (עוד) צילומים.
את מה שעולים צריך לרדת? צריך. הדרך למטה עוברת בסינגל בוצי, רווי באמפים ועשב רטוב והכי חשוב, תלול רצח. כל מחשבה על היגוי או בלימה נגמרת בזה שמלחכים עשב והאופנוע על הצד. כהרגלי ירדתי בהולכה רגלית וכולם חיכו עד שאגיע. יופי.
בשלב כלשהו גם נכנסנו לתוך יער ערפילי (עד אז היינו מעל העננים), מה שנתן נופך מסתורי לכל העסק.
וגם שם מצאנו עצמנו על הרצפה, יותר מפעם אחת.
בסוף זה נגמר ואכלנו צהריים (מרק גולש, איזו ערימה של בשר כלשהו ופאפאנש) באיזה אתר סקי שחביב על כל מפעילי הטיולים באיזור. לפחות את הלקח משנה שעברה למדתי והפעם הייתה לי בתיק חולצה יבשה כדי לא לקפוא מקור. (תמונות המזון באדיבות דן, הוא אוכל עם העיניים).
אחרי ארוחת הצהריים, פאול היה רחמן והרכיבה לסיביו הייתה כמעט מנהלתית. פה הוא גם עדכן אותנו שמחר הוא משתתף באיזו תחרות הארד אנדורו מקומית ולכן לא ילווה אותנו מחר. נפרדנו בדמעות.
יום הרכיבה השלישי
אז פאול הלך והגיע Petre שבמבט ראשון היה נראה הרבה פחות מחורע מפאול ולדרך יצאנו שאננים משהו.
אבל מסתבר שבחלק הזה של העולם אין אנשים רגועים על אופנועי שטח וגם פטרה התגלה כאחד שאיננו קוטל קנים. הוא סובב אותנו בסינגלים ושבילים קלושים עד לא קיימים שהצריכו מאיתנו טכניקה ואקרובטיקה במנות גדושות
גם אני נתתי שם כמה השתטחויות שהשאירו את הרוכבים מאחורי מודאגים אבל הכל בסדר.
כך לאורך כל היום, עד צהריים ששוב אכלנו אצל נוריקה הנפלאה.
בדרך אליה עברנו בבית עם דקורציה מעניינת
לא הזכרתי עדיין את הדינמיקה של מעבר בכפרים וביחוד כפרי צוענים. לשמע המנועים הרועמים מסתדרים כל ילדי הכפר בטור ומניפים ידיים ל"כיף". מסתבר שכשעושים את זה במהירות זה די כואב...החבר'ה נראים די מתורגלים ובכל כפר שעברנו, פגשנו המון ילדים, אין להם בית ספר?
אבל יאללה, השעה 14:30, היום האחרון לרכיבה, אנחנו אחרי ארוחת Norica דשנה במיוחד (גולש ופירה, אם שאלתם). מכאן מנהלתית לסיביו, כן? אז זהו, שלא.
פטרה לקח אותנו בכביש המתפתל בדרך לסיביו, אבל רק לכאורה. באיזשהו רגע עצר ליד פתח במעקה הבטיחות המונע ממכוניות לפול לתהום, הצביע על אותה תהום ממש ואמר שיורדים לשם. ישמור אלוהים וירחם.
למותר לציין ששום שביל לא קיים שם, בר בשטח, על העשב. לפחות הוא לא רטוב.
לאט לאט ירדנו כולנו, משם חצינו את הערוץ שזורם וטיפסנו לצד השני.
משם המשכנו לעוד נחל פסטורלי, דן אפילו טבל את הראש.
פטרה כנראה מאוד סימפט אותנו כי במקום לחזור בחמש לסיביו, הוא סובב אותנו בהרים ובעמקים עד אחרי שש וחצי. אני כבר הייתי מרוט ושפוך וקצת מחיתי באוזני החברים על הגדלת הראש הזו. הם בתורם כיסחו אותי וטענו שאני נבלה שעבר זמנה. כנראה שהם צודקים.
אבל, בסופו של כל יום רכיבה יש את סיביו. הגענו למלון והפעם לקחנו את האופנועים לשטיפה, להחזיר קצת אהבה למכונה שסבלה את כל שגיונותינו לאורך כל שלושת הימים.
כבכול יום, סיימנו בארוחת ערב דשנה במיוחד, הפעם איטלקית. רארש השקיע והכין מצגת יפה עם סרטים, חילק לנו תמונות, חולצות ואפילו תעודת סיום
אנחנו בתמורה הענקנו לו כחצי שעה של סרטים ממבחר התוצרת של רון, הוא עשה פרצוף מתעניין.
למחרת היה לנו חצי יום חופשי אותו ניצלנו להסתובבות בשוק של סיביו ולקנות מבחר מזכרות לכל מי שנשאר בבית ותמך מנטלית.
ונסיים בתמונה קבוצתית נוספת כי עם כל הכבוד לרומניה, למדריכים ולאופנועים, החברים הם אלו שעושים את הטיול למה שהוא.
גלריית התמונות המלאה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה