עוד פעם הגיעה העונה הזו בשנה שבה שבט זולו, נודד על עגלותיו ודוגי"ו אל המדבר הגדול. השנה ירדו דרומה כ -120 רוכבים שחולקו ל 13 קבוצות רכיבה. גם השנה זכיתי להוביל קבוצה אחת בת 10 רוכבים לסיבוב דו יומי בערבה.
לפני שניכנס לתיאור המדויק של לאן נסענו ולמה, אני חייב לחלוק את התפעמותי מהאווירה יוצאת הדופן שהייתה בכינוס הזה. אל חוות האנטילופות שליד מושב צופר בערבה התכנסו אנשים מכל קצווי הארץ, בגילאים שונים, בעלי רקע שונה כאשר דבר אחד משותף לכולם, האהבה לרכיבת שטח. על הרקע הזה נוצרה רוח נדירה של שיתוף, פרגון וסובלנות. אנשים ש 24 שעות קודם לכן לא הכירו אחד את השני (אולי רק וירטואלית), מסבירים פנים, עוזרים וסתם מרחפים בהיי 10 ס"מ מעל הקרקע. על כל השולחנות אוכל ושתייה לרוב שאנשים הביאו וחולקים עם כלל השבט ביד רחבה. בקיצור, פיס אנד לאב. וודסטוק של רוכבי השטח.
הסרט של רון מעביר את הרוח, תראו בעצמכם:
הסרט של רון מעביר את הרוח, תראו בעצמכם:
ולסיפור המפורט (והפעם יומיים, חתיכת מפורט...):
עם ההגעה ולאחר החיבוקים המתבקשים חתמנו על קצת טופסולוגיה סטנדרטית, התאקלמנו בחדר ופרשנו לשנת לילה מאוחרת יחסית.
בבוקר אחרי תדריך מפורט (לא לעקוף, לא להשתולל, לא לרדת משבילים, לשתות מים, ראשון למטה...) חברתי לקבוצה. סה"כ היינו עשרה: רון, אריק, אלכס, ליאור מ.-סוזוקי, ליאור מ. קטמ, ישראל, רותם, ערן, עבד ואני.
התחלנו לרכב. עקפנו את צופר ומשם לציר המעיינות ומואה
ממואה המשכנו על דרך הבשמים לכיוון חרבת קצרה. החצץ בדרך לא נתן הנחות לאף אחד ובעצם היה חימום טוב לקראת המעלה שבדרך לחרבה.
.
העלייה לחרבת קצרה התחילה לגבות מחיר בנפילות. עכשיו עוד מותר. בכל מקרה תכננתי לעצור לנשום קצת למעלה, איפה שהאוויר טוב מאוד.
כשהגענו למעלה, הורדנו קסדות ועמדנו לנוח מעט כשלפתע ראינו את רותם רץ אל התהום במהירות. אמנם העלייה הייתה מעט מאתגרת אבל לא היה שם שום דבר שמצדיק סיום פתאומי כל כך של החיים. בעודנו תוהים לגבי הנטייה האובדנית שלו שצצה כך פתאום, הבנו שהקסדה שלו שהייתה מונחת על הרצפה החלה מתגלגלת ונפלה אל התהום וליתר דיוק אל הוואדי שמתחת לחירבה, כמה עשרות מטרים מתחתינו. הוחלט לשלוח משלחת חיפוש לאיתור הקסדה וערן ואני נסענו לחפש אותה בוואדי. נעזרים בהכוונה מהמצוק מלמעלה איתרנו את הקסדה וערן אף טיפס להביא אותה. משקפי האבק נשארו איפשהו על קרקע המדבר ורותם המשיך לשמור פאסון לאורך היום עם משקפי שמש שהיו תחליף מצ'וקמק משהו.
מהחירבה התגלגלנו לכיוון נחל נקרות.
ובנקרות ראינו קצת יעלים, כמו תמיד.
מהנקרות לרצף המהיר של מישר וחדב, עוד קצת חצץ למי שלא הספיק מהבוקר.
משם כשלושה קילומטר על כביש המישר ויאללה, לאוטוסטרדת הציה . שמה פותחים גז עד הסוף בדרך לערוד.
בערוד רצנו בסגנון חופשי, עצרנו בהאמבר להרצאת ציונות קצרה.
פה ושם, כמקובל בערוד, אכלנו קצת חול וחצץ.
יאללה, מהערוד, לעשוש. בנוהל.
השמיים מתחילים להתכסות בקצת יותר עננים אפורים, לא רע. גם מקרר את היום וגם מצטלם טוב.
סוף היום מתקרב, העייפות עולה ואריק הכריז על עצירת בטיחות מתחת לאחד מהעצים היותר פוטוגניים לאורך העשוש
פתאום אנחנו מרגישים טפטוף קל ועוד לפני שהספקנו להגיד "אבא, אבא, ירח מטפטף עלינו", הטפטוף הפך למבול (הכל יחסי כן? יחסית לערבה, מבול). העץ סיפק לנו מסתור חלקי בלבד אבל היה מרענן מאוד. שוב פעם מצאנו עצמנו מודים לאל הטוב על התחביב הזה ועל המקומות והחוויות שהוא מזמן לנו.
ככה עמדנו ונרטבנו עד באיזשהו שלב ערן אמר שכדאי שנצא מתחת הענן כי לא נראה שהוא מתכוון לזוז בזמן הקרוב. עם הגיון כזה היה קשה להתווכח והתחלנו לרכב בגשם קל שדי מהר נפסק.
המשכנו לרכב בעשוש עד הפנייה ימינה, מזרחה לכיוון צוקים בשביל הירוק.
בדרך לצוקים פגשנו קשת מרשימה במיוחד, כמו סימן מאיזה כוח עליון שאומר "אתם בסדר חבר'ה, תמשיכו"
בצוקים תדלקנו, אכלנו ושתינו. משם זה היה כבר מנהלתי עד לחוות האנטילופות. סה"כ כיסינו קצת פחות מ 150 ק"מ.
לא אכביר מילים על מה שקרה בחווה מהרגע שחזרנו אבל רק אומר שהיו מעורבים שם בריכת שחיה, אחלה בשר על האש, אחלה חברים שבעולם ושנת לילה מוקדמת ומתוקה. אפשר לבקש עוד משהו? לא חושב.
היום השני:
התעוררנו מוקדם (כמה מוקדם? ראינו את שש בבוקר מהצד הלא נכון). שוב פעם ארוחת בוקר עשירה (ושאפו על הפקת הלקחים מהיום הקודם) וצ'יק צ'ק התארגנו ויצאנו לדרך. היינו חסרים את ליאור מ. קטמ שהרדיאטור שלו התחיל לטפטף בערוד אתמול כך שיצאנו רק תשעה.
היום התחיל ברכיבה מהירה במקביל לכביש הערבה עד לצוקים לתדלוק ומשם נכנסנו לעשוש.
העשוש בבוקר זה תענוג מסוג מיוחד מאוד, קרירות נעימה, צל מהמצוקים ומכיוון שעשינו אותו בכיוון ההפוך מאתמול ובשעה אחרת, זה ממש הרגיש כמו מקום חדש.
על מעלה עשוש החברים הטילו וטו (והאמת חלק מהאופנועים די כבדים, החל מבהמת ה 640 של אריק ועד ה 690 שהיו איתנו, לדחוף אותם למעלה יכול להיות תענוג קטן מאוד) אז בחרנו בעוקף מעלה עשוש שנוסע בנחל צופר. סימני הזרימה מהגשם של אתמול עוד ניכרים וגם הקרמבו של הר נשפה עושה נעים בעיניים.
משם עולים ויורדים עד לכניסה לרמת ברק.
רגע לפני שמתחילים לטפס לכיוון הר כיפה אני עושה שני דברים:
1. מכריז על הפסקה מתחת לעץ הקלאסי ביותר במרחב (לשמחתו של עבד).
2. מתחיל לזרוק סיפורי אימה מרומזים על העליות הצפויות בדרך.
לשמחתי התחלתי לראות שיומיים רכיבה + סיפורי האימה עושים את שלהם. אלכס התחיל להסתובב מוטרד מרמת השמן באופנוע עד כדי ששקל לחתוך לכביש, רותם ניפח צמיג אחורי מחשש לפנצ'ר וישראל בעיקר ניסה להבין כמה אני רציני עם כל הסיפורים. החזקתי פאסון, זה ישתלם בהמשך.
בהיעדר אלכוהול זמין בכמות מספקת, רותם הטביע יגונו בטונה וכל היתר פירקו תפוחים של אמיר שאמנם לא בא לטיול אבל העמיס אותנו בכמה ק"ג טובים של תפוחים ועל כך נכיר לו תודה.
יאללה, הגיע הזמן לעלות לרמת ברק. בדרך יש קצת עליות וירידות "לחימום הקנה" ובסה"כ היה בסדר גמור.
הגענו ל"מעלה זעף", עלייה אחת לפני העלייה להר כיפה. החברים עבדו קצת קשה בדרך למעלה אבל התנחמו בזה שבטח זו העלייה הקשה שטרחנתי להם עליה בזמן ההפסקה.
אבל בהשאלה מיהודה ברקן הנצחי "מה שהם לא יודעים זה...." שמעלה זעף הוא רק הפרולוג בדרך לעלייה להר כיפה. אמרתי להם את זה כשכולם כבר היו למעלה ויכולתי לראות את הלחץ כבר מבעד לקסדה. יופי.
למרגלות הר כיפה חיכינו לשני ג'יפים שיסיימו לרדת. כשהגיעו אלינו הג'יפים אמרו שהעלייה הזו טחונה רצח ושנמסור ד"ש לליאור מרגלית, אז ליאור, קבל ד"ש משני ג'יפאים אלמונים.
יאללה, עלינו למעלה. אריק ואני עזרנו קצת לחלק מהכבדים יותר בחבורה ובסופו של דבר כולם היו למעלה.
משם בשבילים המהירים להר כיפה. עצרנו שם לנשום קצת אוויר פסגות וללעוס איזה סנדביץ'. גם תמונות קבוצתיות לרוב עשינו שם, כי יש קלישאות שאי אפשר לברוח מהן.
ועוד תמונה של רון צופה על הנוף מהר כיפה, כנראה שבדיוק הייתה צפירה...
מהר כיפה עפנו בטיסה נמוכה לכביש 40 והתגלגלנו לכניסה לפארן לכיוון מזרח.
ניסיתי לשכנע את החברים לשטוף את הראש בברז של מקורות אבל איכשהו הייתי היחיד שעשה את זה. נו, אז רק לי יהיה קר ונעים בראש (ואני אנוח כבר בקבר).
לתת גז בפארן זה אחד מהתענוגות הגדולים שיש. הנחל הוא כמו שמיכת טלאים. גדול, עוטף וכל רגע יש תוואי אחר, טקסטורה אחרת. קצת חול, קצת אדמה קשה, הרבה חצץ. דרופ פה, דרופ שם. כיף!!!
ככה רכבנו עד מפגש פארן ציחור ונכנסנו ממנו "לארמון" של הפארן.
בארמון נופפנו לשלום לשאנטייה שבדיוק הייתה בשלבי קיפול משם וישבנו לנוח ולאכול את זנב הסנדביץ' שעוד נשאר לנו. הודעתי לחברים שינוחו טוב כי מכאן אנחנו רוכבים ישירות לאנטילופות, אין עצירות.
חזרנו לפארן, גז פתוח כל הדרך עד תלם עשת. בפיצול לפני הכניסה לתלם ישראל מסתכל עלי במבט מודאג, הדלק, מה יהיה איתו? כלומר, אין לנו בעיה של דלק אבל שמן לדו"פ, זה אין לנו ובמיכל של ה 300 יש כבר יותר אוויר מדלק. בהיעדר כל פעולה פרקטית אפשרית, כיוונתי את התאריך באייפון לכ"ה בכסלו וקיוויתי לנס פח השמן שיתגשם עלינו פה בפארן.
תלם עשת הוא השביל היחידי בו לא ביקרתי בעבר מכל מסלולי היומיים הללו, שמחתי לראות שמדובר בנתיב יפה ומהיר (גם אם לא ממש ייחודי).
מהתלם נסענו צמוד לחממות של פארן, התחברנו לציר המעיינות האדום עד השביל הכחול של רמת ברק ומשם על ציר המערכת עד צופר. ישראל הגיע על טיפות הדלק האחרונות במיכל אבל היה נראה כאילו המיכל האישי שלו, איפשהו בין הראש ללב, היה מלא לגמרי. גם יתר הקבוצה הייתה עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן. האמת, היה מעולה. נהניתי מאוד. אין כמו המדבר. אין כמו זולו. זכינו.
סה"כ עשינו כ 130 ק"מ ביום השני, התחלנו לרכב ב 8 בבוקר וסיימנו קצת לפני 14:00.
כמובן שאי אפשר לסיים בלי להגיד תודה רבה למארגנים מטעם זולו (ישי, אהוד, אורן, סלבה וכל יתר העוסקים במלאכה) שעשו לילות כימים ודאגו לכל פרט ופרט. אינסוף דיוני ווטסאפ במספר רב של קבוצות (ובלי לדבר על השיחות אחד על אחד), טלפונים, מפגשי מובילים ועוד הרבה דברים שבוודאי אני לא מודע אליהם. תודה תודה תודה.
אפשר עוד תמונה קבוצתית אחת? היה לי ממש כיף!
קצת נתונים
קובץ GPX של המסלול:
קובץ לגוגל ארץ:
הצגת המסלול בעמוד ענן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה