הדיווחים על שטפונות בנחלים הגדולים בסוף אוקטובר גרמו לי להוריק מקנאה אבל ענייני לוחות זמנים, אירועים בגני הילדים ושאר ענייני מלאכת החיים כפו הפסקה של חודש (!) בין הטיולים אבל היה ברור שכשנחזור, נוסעים דרומה, לפארן, לראות על מה כל המהומה. אם נקפוץ לסוף, המהומה הייתה מוצדקת לגמרי. הנה הסרט של רון, תראו בעצמכם:
ולחדשות בהרחבה:
אספנו את עצמנו ונסענו לפארן. היינו שישה: רון, אמיר, אריק, עמירן, משה ואני. הדרך ארוכה ולכן ירדנו ערב קודם, השתקענו בחאן אבירן שמנוהל על ידי עמוס ושולי בקפדנות ראויה לציון וכך גם המקום נראה. מתוקתק ומוקפד. זו לא הפעם הראשונה שלנו פה וככל שזה תלוי בנו גם לא האחרונה. ברוח הימים האלו הנסיעה בכביש 40 דרומה לוותה במבטים מודאגים סביב והיה נדמה שאפילו קלטנו יירוט אחד אי שם במערב אבל בסופו של דבר יצאנו מטווח הטילים ורק קרייניות גלגל"צ המלחששות המשיכו להזכיר לנו שבמקומות אחרים יש גשם של רקטות.
בערב, כמקובל באירועים מסוג זה, פירקנו ערימות של בשר בניצוחו של אמיר שנתן עבודה על המנגל ויחד עם בירה קרה היינו שבעים ומבושמים קלות. משם פרשנו לג'קוזי החמים לשעה של הירגעות לקראת שנת הלילה.
בבוקר השכמנו לקול הטרקטורים שיצאו לעמל יומם (בתאילנד כבר צהריים, אז הם רגילים) והתארגנו ליציאה.
יצאנו מהשער האחורי של פארן, הקפנו את החממות מדרום והתחלנו למשוך צפונה, בציר האדום שרץ על הסוללה שמגינה על החממות משטפונות הפארן העזים. חצינו את ערוץ הפארן והמשכנו צפונה לכיוון רמת ברק.
השבילים פתוחים, האוויר קריר ולמי שרוכב ראשון גם אבק אין, תענוג של פתיחת יום.
רכבנו ברמת ברק, במקביל לנחל זעף בואך הר כיפה. האיזור הזה מספק את מעט אירועי העבירות שיש במסלול של היום במיוחד ככל שמתקרבים להר כיפה. כמה עליות משובשות שלא מציבות אתגר קשה מדי למי שבוחר נתיב נכון, אני מניח שג'יפים מתקשים שם קצת יותר.
רוב השבילים נוחים, מאפשרים לפתוח גז מהר והאמת שלחכות לחברים עם המצלמה ופתאום לראות איזה ראש חץ כזה דוהר ברעם מנועים בכינון ישיר לכיוון, הזכיר קצת גיחה של בחורינו הטובים מעל עזה.
אז דהרנו וטיפסנו והתקרבנו להר כיפה, בשביל הירוק המוליך לתצפית יש ישורת רחבה וטובה שנוצלה על ידי רובינו לבדיקת המהירות הסופית של האופנועים.
הגענו לתצפית הר כיפה. מוקדשת לרותם שני, (שווה להיכנס לקישור ולקרוא איך כתב יפה פנגס). הנוף מהתצפית לא פחות ממהמם. הורדנו קסדות ונשמנו קצת נוף.
מתצפית הר כיפה המשכנו לבסיס הצבאי הנטוש ששמה וחזרנו לשביל הכחול שמושך לכיוון כביש 40. השביל בקטע הזה עביר לכל רכב והמנועים הגדולים שלנו חגגו שם ממש. עפנו אותו עד הכביש ועצרנו עם חיוך גדול.
רק עמירן וה 250 שלו הגיע הרבה אחרי כולם, הוא אמר שעצר להשתין. יאללה בסדר. בטיול של היום אין תחליף לסמ"קים.
חתכנו כמה ק"מ דרומה על כביש 40 עד הכניסה לשביל האדום של קניון עדה והפארן. שם מיקמנו את נקודת התדלוק הראשונה של הטיול. המסלול מתוכנן לכ 200 ק"מ ואין תחנות דלק בדרך כך שערב קודם עצרו רון אמיר ועמירן והטמינו כמות מספיקה של דלק בשתי נקודות בהן המסלול חותך את כביש 40 וזו הייתה הנקודה הראשונה מבין השתיים. מילאנו והמשכנו בשביל האדום לאורך הפארן. שוב פעם שביל מהיר, מצערות פתוחות וטיסה בגובה נמוך. לא התעכבנו בקניון עדה ואבן החול הנובית תחכה לפעם הבאה.
משם המשכנו עם השביל הירוק שנכנס לתוך נחל שזר, משה הסב את תשומת לבנו ל "אריה השואג" שנמצא על השביל, אז עשינו שם עוד תמונה.
בנחל שזר אבנים גדולות, והרבה עבודת ידיים. קצת פחות מהיר ממה שהיה עד עכשיו אבל זה גיוון טוב שמשמר את הדופק למעלה.
מנחל שזר עלינו לשביל מטווחים צהלי שמעוטר במכתשי פצצות לרוב (סכנה!!! הכניסה רק בתיאום). עצרנו שם לתמונה קבוצתית ליד איזה BTR שידע ימים טובים יותר.
המשכנו לרכב לאורך השביל שעובר בתוך אחד משטחי האש הפעילים ביותר שישנם. ניכר שהרבה מים זרמו בשטח בזמן האחרון והציר מחורץ ובמקומות מסוימים קשה למעבר. יש גם סכנת נפלים גדולה מאוד כך שבדיעבד הייתי מוותר על הכניסה לנחל שזר וממשיך עם הפארן בציר האדום.
בכל מקרה, המשכנו לרכב כשפנינו מכוונות לבראנץ' בקניון הלבן בנחל שגיא.
ואז הגענו לקניון הלבן בנחל שגיא. כמו שכבר כתבתי, המים שם היו סיבה מרכזית למיקום הטיול ולכן שמחנו לראות שעדיין הגב מלא. אולי לא מלא כמו לפני חודש אבל מלא בהחלט. חלקנו חיש מהר פשט בגדים ונכנס למים הקרים וחלקנו הסתפק בצפייה מהבלקון.
היה ממש כיף במים. בוץ חלקלק מתחת לרגליים, מים קפואים שעוד לא התחממו מהבוקר שעשו ממש ריסטרט לגוף. שכשכנו, והשפרצנו כמו ילדים. אריק אפילו התמרח בבוץ שבקרקעית תוך כדי שהוא מייחס לו סגולות רפואיות כלשהן. לא התרגשנו, אם הוא שרד את רחיצת הפנים בגבי שיש, בוץ מהקניון הלבן קטן עליו.
ככה שרפנו שם איזו שעה וחצי, בינתיים המקום התחיל להיות הומה. עוד אופנוע, טרקטורונים, רייזרים, ג'יפים. רק בקאי היה חסר כדי להשלים את ארסנל כלי הפנאי שהסתובבו שם. האמת שבצדק. נהנינו מאוד. גם הבראנץ' שהוגש היה עשיר ונתן אנרגיה טובה להמשך.
רעננים המשכנו בדרך. סיבוב קצר בתוך נחל שגיא והתחברנו לציר הכחול שמושך לכיוון הר צניפים. שוב פעם שביל רחב, נוח, מצערות פתוחות, שלוש ספרות על השעון, שאגות אושר בקסדה. מהר מאוד הגענו להר צניפים. כמובן שלא החמצנו את התצפית מההר, אני מאוד אוהב אותה.
(בתמונה משה מדגמן את אופנת הר צניפים לחורף 2013, אדום הוא השחור החדש).
ירדנו מהר צניפים והתחברנו לנחל צניפים. זה אחד מקטעי הדשדש החביבים עלי ביותר. משהו כמו חמישה קילומטר של חצץ עמוק מספיק בשביל שכל פעולה תיעשה עם גז פתוח אבל לא עמוק מדי בשביל לבחבש את הרכיבה. רכבתי שם עם דם בעיניים וגם נביחות האגזוז הפתוח של משה שישב לי על הזנב הוסיפו לאטרף. עצרנו בשער צניפים עם דופק בשמים וחיוך מאוזן לאוזן וחיכינו ליתר. אריק הגיע והתחיל לקלל את כל העולם ואחותו ובייחוד את האופנוע שלו שהיום לא מספק את הסחורה בקטעים המאתגרים יותר. משהו בבולם האחורי כנראה. גם מגיני הברכיים החדשים לא נוחים, המכנסיים קצת קטנים ובכלל נראה שלא יזיק לו איזה מסע לחידוש כל ציוד הרכיבה כולל האופנוע. סיכמנו שזו כנראה הגיחה המבצעית האחרונה של הקטומ ושנתייחס אליו בעדינות עד סוף הטיול.
יאללה, כדי לרומם את רוחו של אריק המשכנו לכיוון גב צניפים. גם שם יש מים, גם שם שקט ושלווה. עצרנו שם לעוד מנוחה. לא נכנסנו למים אבל השקט יחד עם האוויר הצונן שמים תמיד נותנים סיפקו לנו הפסקת צהריים שופרא דשופרא.
בשלב כלשהו החברים בעטו בי בצלעות, קדימה, בוא נמשיך, אז המשכנו. חזרנו כשלושה קילומטרים חזרה לשער צניפים ומשם בשביל מהיר מאוד לכיוון נחל חיון. כמו עיקר השבילים עד עכשיו, תוואי פתוח, שביל נוח, מדי פעם איזה באמפ או תעלה לשמירת העירנות ולסיוע בהנפת הקדמי לאוויר אבל בסה"כ מהירות שנושקת לשלוש ספרות בקטעים הפתוחים, אטרף.
איך שפגשנו את נחל חיון חזרנו קצת אחורה והופה! גם בגבי חיון יש מים וגם שם התנחלות של ג'יפאים על נשיהם וטפם.
לא הפרענו להם יותר מדי, אריק רק טבל את הראש והמשכנו.
נחל חיון עוד מבורדק מהשיטפון ולמצוא את הנתיב הנכון היה מאתגר לפעמים אבל גם את זה עברנו והמשכנו אל הציחור. החיבור מהחיון לציחור עובר דרך שביל סכין חביב שנותן קצת גיוון לשבילים הרחבים מהבוקר.
התחברנו לציחור שגם הוא אחד מנתיבי הדשדש המשובחים שיש למדבר להציע ושוב פעם הרבה גז פתוח, דם בעיניים ועפנו את שמונת הקילומטרים עד שהציחור פוגש את כביש 40. שם גם הייתה נקודת התדלוק השנייה.
מתודלקים חצינו את הכביש ורכבנו בציר הכחול המתחבר לפארן. רגע לפני ההתחברות סטינו לכיוון "הארמון" שבנחל פארן. זו חתיכת יצירה של הטבע, כניסה קניונית צרה שנפתחת לאולם עגול ללא תקרה. יפה יפה.
מהארמון תכננתי לחזור באותה דרך אל הציר הראשי וממנו להיכנס לתלם עשת עד פארן. רון אמר שהוא זוכר שיש דרך שמובילה לתלם עשת בלי צורך לחזור על העקבות וניסינו למצוא אותה. זה עלה לנו ב 50 דקות של ברבור, 20 ק"מ עודפים שבסיומם חזרנו כמו ילדים טובים לשביל הכניסה הראשי, גם על ההרפתקה בתלם עשת ויתרנו ופשוט רצנו על השביל השחור המוביל לפארן כשבלב כולנו תפילה אחת שהדלק יספיק עד המושב.
כנראה שעשינו משהו טוב היום כי כולנו הצלחנו להגיע עד לאוטו. את הקילומטרים האחרונים בשביל השחור עשיתי ברכיבה מקבילה יחד עם משה, האלמנט הזה מוסיף עוד עשרים אחוז לפחות לאדרנלין שגם ככה היה גבוה.
זהו יצא סיפור ארוך ליום ארוך. סיימנו בארבע וחצי. תחת הגלגלים עברו כ 220 ק"מ. היה יום מלא וגדוש אבל לא מאוד קשה. אם היה עוד אור (ודלק) הייתי יכול להמשיך לעוד 100 ק"מ כאלו בכיף. גם ריבוי ההפסקות היה משובח.
ואני מוסיף שוב פעם אזהרה גדולה בנושא שטחי האש במסלול. מדובר בשטחים פעילים מאוד (שמסתבר אגב שהחל משבת 17.11 נסגרו לכניסה בשל "המצב") ויש לתאם כניסה אליהם עם מתא"ם דרום.
ןעוד תמונה של הקטומ המקשיש של אריק, מי ייתן ויוחלף במהרה.
קצת נתונים:
קישור לאלבום התמונות של המסלול
