יעלו פה תיאורי טיולים שאנחנו עושים באופנועים ואולי גם טיולים אחרים...
ואולי גם סתם הגיגים, מה שיבוא.
בכל מקרה ורק שיהיה ברור,
כל מה שכתוב פה מהווה תיאור חוויתי
ולאו דווקא מדויק של הקורות אותנו ולכן אין להסתמך עליו לשום מטרה
ובוודאי איננו אחראים על כל הסתמכות כזו, כן?
לצפון רמה"ג יצאנו עם הרבה אי ודאות. יום קודם צה"ל הכריז על חלק מאיזור הטיול כשטח צבאי סגור, לפחות ארבע קבוצות מוסלמיות שונות נלחמות זו בזו מרחק שלוש דקות רכיבה מאיתנו ואפילו מזג האוויר לא ידע להחליט בימים שלפני הטיול אם הוא שרב אביבי מייבש או קרירות אביבית נעימה. כל זה לא הפריע, כך מסתבר, לטיול מהיר ומקסים כאחד. הנה הסרט של רון:
נתחיל מהסוף: עלינו את מעלה זיק. יכול להיות שלחלק מהאנשים זה נראה כמו דבר של מה בכך, חלק ישאלו על מה המהומה, אלו שמקצרים את פקקי הבוקר בין מצפה לשדה בוקר דרך ציר הנפט לא יבינו מה הרבותא - ובכל זאת, הוצאנו עוד משהו מהסיסטם, שווה לחגוג את זה. לפני הסרט של רון, כמה מילים של אריק: "15 שנה עקפנו אותו, חלפנו לידו,
מילמלנו משהו, בלענו את רוקינו,
כחכחנו בגרוננו, הצבענו על צמיגינו
מלמלנו משהו על שפיצר והסופר טנרה,
לא עוד.
טיפסנו את מעלה זיק. כולנו.
מי בניסיון הראשון ומי בחמישי, זה ממש לא חשוב.
מי שלא הוריד רגל, ירד ואח"כ עלה אותו ברגל.
היו עוד 190 ק"מ מושלמים.
ויותר מזה, משפטים וחויות בלתי נשכחים, מצא מי אמר למי :
"נגעתי בצינור של שימרון"
"נו, לא ככה, תעשה את זה עם היד"
"עם כזה מיגון בטח יש לך כלי-כלי".
רכבנו עם אלוף הבלקנים, כן זה שרוכב עם יד אחת כמאמר הקלישאה, מסתכל אחורה ומחכה בסבלנות לנו, החובבנים.
עמדנו על היציע בשני שליש מעלה זיק, ובדקנו נושאי שיחה לבני ארבעים פלוס.
הקמנו ועדות חקירה שמצאו את האחראים למנחוסים בטיול שהפכו אותו לטיול שהוא as good as it gets.
1. פנצ'ר בגאס גאס ("כי השארתי את המוסים בבית").
2. נזילה בפאקטורי ("כי יש אחריות").
3. רגלית צד במכורסם ("כי זה ייגמר בבכי, עדיף לפרק ולשים בתיק").
4. אופנוע שלא מניע 40 ק"מ מקו הסיום. זה שאב לנו שעה של צחוקים, ויסקי, הרמת כוסית, קידוש לשבת ותפילות, שבסוף נענו.
פירקנו פלאג, פירקנו מיכל דלק, הוצאנו את הפילטר המיקרונזי, חישמלנו אחד את השני עם 20,000 וולט, ורק אחרי שעה, הקשבנו למי שביקש מהרגע הראשון:
"אולי תניעו אותי בגרירה?" אז גררנו והוא הניע סוף סוף.
ראינו חסידות וקצת קינאנו בהן, הן עושות מסעות קצת יותר גדולים מחד יומי או דו יומי.
אז תודה רבה לרוכב הראשון, שהפעם נהנה מהקלה בניווט כי הבלקן ביט בוי מתנדב להוביל.
ותודה לבלקני שמגרף את השטח עם צמיג אחורי שהצד הפנימי שלו כנראה כבר מחוספס יותר מהצד החיצוני.
ועם כל כך הרבה רמזים מטרימים, הנה הסרט של רון:
ומכיוון שאריק כבר אמר הרבה ואת מה שלא אמר, רון צילם, אני אוסיף רק עוד כמה מילים משלי:
המדבר קרא לנו. האמת שהוא כל הזמן קורא אבל הפעם הקשבנו טוב וראינו שמי שקרא היה האח הקטן במשפחה, מדבר יהודה. הוא קרא וסיפר שיש פריחה מצוינת, מזג אויר טוב ואחלה סינגלים. לא נבוא? בטח שנבוא.
הנה רון ומצלמתו המצוינת.
והנה המילים, שלאור יפי הפריחה הפכו להיות קצת מיותרות, אבל זה הפורמט אז ניתן להן מקום בכל זאת:
לתכנן טיול לחבורה המפוארת איתה אני רוכב זה לא דבר של מה בכך. לההוא יש דו"ש עם אלרגיה לסינגלים, אחרים מחזיקים אופנוע דו"פ עם מיכל דלק כה קטן עד ש 100 ק"מ בין תדלוקים הופך להיות אתגר אמיתי ומעל הכל העובדה שחלק ניכר משבילי הארץ הזו כבר סומן בגומי שעל הגלגלים שלנו הופך את שלב תכנון הטיול למאתגר לפחות כמו הטיול עצמו.
מהבחינה הזו, מדבר שומרון והבקעה עושים לי יחסית חיים קלים. 40 דקות מהבית, איזור שעדיין לא מיצינו, למטה מדבר ולמעלה ירוק. קלאסי. אז נסענו לבקעה.
נתחיל עם הסרט של רון, כמה ירוק!
היינו ארבעה: אמיר, רון, אריק ואני. כל היתר היו בנבצרות שאיכשהו קשורה לאשת חיקם. חלק היו עסוקים בגלל שהיא נעדרת וחלק היו עסוקים דווקא בגלל שהיא נמצאת. כנראה שככה זה.
אני לא מאמין אבל עוד עונה עברה. (עאלק, מה יש לא להאמין, אנחנו כבר חודשיים בתוך עונת 2015 ורק עכשיו התפניתי לסכם) כדי להיכנס לראש, הנה הסרט שרקח רון בכיש-רון רב מהחומרים שנצברו השנה.
העונה הזו הוכרזה כעונת המרכז והמזרח. הנחנו קצת לנגב ולערבה ונסענו קרוב. רכבנו בהרי ירושלים בשלג ובשמש, התארחנו אצל אקסטרים הרים בסינגלים המופלאים של בנימין, חקרנו קצת נתיבי עזים וציפורים במדבר יהודה ואפילו את העלייה של כביש שש הוצאנו מהסיסטם. אין ספק, הייתה עונה שונה. זו הייתה עונה של התחלות וסיומים. אמרנו שלום ליאיר ומיכל שהצטרפו לדור העתיד (ואגב כך חירבו איזה טיול או שניים...) ומנגד, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גיל נפרד מה XR הנצחי שלו (או שמא זה היה ה XR שהשליך את גיל מעליו, כנראה שלעולם לא נדע) וגם אריק פתח את העונה עם ה 530 רק כדי למכור אותו למרבה במחיר ממש עם סיומה. זו הייתה העונה של הטיול הקצר ביותר עד כה (46 ק"מ במדבר יהודה) וגם הארוך ביותר עד כה (293 ק"מ בסובב נגב). זו הייתה העונה עם הטיול בעל מספר המשתתפים הגדול ביותר (9, בטיול זולו) וגם הקטן ביותר (3 בטיול הדיארים לתבור). בקיצור, הייתה עונה כיפית ומאתגרת. לעונת 2015 יש אתגר גדול.
ולסיכום במספרים: 14 ימי רכיבה ב 13 טיולים (אחד דו יומי ולא כולל רומניה), 11,000 ק"מ מצטברים אבל בלי פנצ'רים כלל (אם לא סופרים את הרביעייה של מוטי בוחבוט בטיול זולו...), 0 תקיעות מכניות , 145 ק"מ בממוצע ליום רכיבה (בדיוק כמו בשתי העונות הקודמות!), 6 משתתפים בממוצע לטיול, 900 ליטר דלק. זה עבד גם בשנה שעברה אז נסיים ב 1 אלוהינו ונקווה שיהיה איתנו גם בעונה הבאה.
עונת 2015 הוכרזה לא מכבר כעונת ה"בכיף". מה זה אומר? זה אומר שלא מנסים לשבור שיאים, לא מנסים למתוח את הגבול, לא מנסים להספיק כמה שיותר אלא מתרכזים בהנאה רגועה (במגבלות הז'אנר). איזור ניצנה הוא יופי של מקום לטיול בכיף. מסביב לניצנה יש חקלאות, אתרי ארכיאולוגיה ומורשת, סינגלים משובחים, חולות עד קצה האופק, בור מים יפהפה,מקומות אירוח לא רעים בכלל ועוד לא מעט אטרקציות אחרות. מה אין שם? תחנות דלק. ההיא בקציעות כבר שכחה מתי עבר אוקטן 95 בצינורות שלה ומשאבי שדה רחוקה מדי מכדי להיחשב קרובה וכך יוצא שטיול באיזור מחייב קצת לוגיסטיקה, במיוחד עבור צרי המיכל שביננו. הלוגיסטיקה באה לידי ביטוי במסלול מתוכנן בצורת שמינייה, כך שנחזור לאוטו בתום פרק א' של הטיול לטובת מילוי מחדש של נוזלים במכונה ובאדם ואז נצא לחלק השני של היום. למה אני מתעכב על הפרט הטכני הזה? סיפור הדרך יסביר... כנהוג, נפתח בסרט של רון.
עוד פעם הגיעה העונה הזו בשנה שבה שבט זולו, נודד על עגלותיו ודוגי"ו אל המדבר הגדול. השנה ירדו דרומה כ -120 רוכבים שחולקו ל 13 קבוצות רכיבה. גם השנה זכיתי להוביל קבוצה אחת בת 10 רוכבים לסיבוב דו יומי בערבה.
לפני שניכנס לתיאור המדויק של לאן נסענו ולמה, אני חייב לחלוק את התפעמותי מהאווירה יוצאת הדופן שהייתה בכינוס הזה. אל חוות האנטילופות שליד מושב צופר בערבה התכנסו אנשים מכל קצווי הארץ, בגילאים שונים, בעלי רקע שונה כאשר דבר אחד משותף לכולם, האהבה לרכיבת שטח. על הרקע הזה נוצרה רוח נדירה של שיתוף, פרגון וסובלנות. אנשים ש 24 שעות קודם לכן לא הכירו אחד את השני (אולי רק וירטואלית), מסבירים פנים, עוזרים וסתם מרחפים בהיי 10 ס"מ מעל הקרקע. על כל השולחנות אוכל ושתייה לרוב שאנשים הביאו וחולקים עם כלל השבט ביד רחבה. בקיצור, פיס אנד לאב. וודסטוק של רוכבי השטח. הסרט של רון מעביר את הרוח, תראו בעצמכם:
הימים חולפים, שנה עוברת ובלי ששמנו לב הקיץ נגמר (על מי אני עובד, את הדקות ספרתי..) ונכנסנו לסתיו. אי"ס שעבר באיזור לפני כמה ימים קצת איכזב ולא ממש הוריד גשם אז החלטנו לצאת למדבר יהודה הקרוב יחסית, לטעום קצת אבק לפתיחת העונה. היינו ארבעה, דן מגדל תינוקת וגיל מרפרש את אתר רשות המיסים ולכן שניהם לא הגיעו. גם רון לא היה, אבל היה לו תירוץ טוב, הוא היה בארצברג. זה כמובן לא פטר אותו מלערוך את קטעי הוידאו הרבים שצילמו אריק ועמירן לכדי סרט קוהרנטי ומגניב, תשפטו בעצמכם:
לפני קצת פחות משנה החל הקוף המופקד על בלוטת החשקומיצין הקולקטיבית שלנו להזכיר לנו כי בקיץ הקרוב יימלאו שנתיים לביקור ברומניה והגיע הזמן לעוד רכיבת חו"ל אחת. מיד התכנסנו בשלל צוותי עבודה לקביעת היעד לטיול הנוכחי. מצגות מפורטות הוכנו לסקירת כל אתר פוטנציאלי, טיעונים בעד רכיבת דיונות במרוקו סתרו בעוז את הטיעונים שכנגד טיול אנתרופולוגי בגיאורגיה, תהליך אלימניציה מסודר התבצע, הוצגו חלופות, נסקר מצב השוק ובסופו של כל התהליך הזה הוחלט שנוסעים...לרומניה שוב. למה? ככה. הסיפור יהיה קצת ארוך, גם הסרט. אבל אני אקצר לכם (כי ככה אני, נדיב.) היה ע-נ-ק. מאתגר, מאמץ, מרהיב וכל זה בנופים ומזג אוויר כמעט מושלם לאנדורו. איפה הסרט שאלתם? הנה. רון הזיע על העריכה לפחות כמו שהזיע בטיול, אז תכינו דלי פופקורן, רצוי בגודל XXXL ותיהנו.
השישי לשישי זה תאריך של מלחמות, קרבות גדולים. 1942 - קרב נורמנדי, 1967 - ששת הימים, 1982 - שלום הגליל. בשישי לשישי 2014 יצאנו לקרב משלנו. לסגירת עונת המדבר תוכנן אירוע סיום המקיף 300 ק"מ בין גבול מצרים לגבול ירדן, ממצפה רמון להר חמרן ונחל רסיסים ומשם לעין יהב דרך חורשה-אלות-ערוד-עשוש ואז חזרה למצפה דרך קצרה-נקרות-מעלה נוח. קוראי הבלוג הנאמנים (שניהם) בוודאי זוכרים שכבר לפני כשנה תכננו מסלול דומה. אז זה נגמר אחרי 170 ק"מ "בלבד" ומנוע TM אחד שמאס בחיים בלב הערוד. האם הפעם נצליח? קודם הסרט של רון:
ימים קשים עוברים עלינו. אין פנאי לטיולים מפוארים, עתירי שעות וקילומטרז'. בין מזג אוויר שרבי לתלאות העבודה ודרישות הזאטוטים שבבית לא ממש נותר פנאי ליום שלם של רכיבה. פרחי בוגונביליה מיובשים מכסים את העגלה, וו הגרירה מחליד ובויזה כבר הרבה זמן שלא ראיתי תדלוק בפז עין חצבה או בסונול מצפה רמון. אבל שעות מנוע צריך לצבור ? צריך. אחרת לאן נוליך את הבושה כשדני ממוטוריקה ייתן את המבט האלכסוני שיש לו רק משמעות אחת "יכול להיות שעשית 15 שעות בשלושה חודשים? בשביל זה קנית אופנוע?" אז החלטנו להרוג איזה מובי דיק שכבר שנים טורד את מנוחתנו. העליה של כביש שש. כל נסיעה דרומה אנחנו פוגשים אותה, מהנהנים לה שלום מתוח ומבטיחים לעצמנו שפעם אחת נבוא וניתן לה בראש. כל פעם משתחררת לה איזה אנחה קלה, איזה קרעכצן נפלט לו, ואז תוך כדי שיעול צרוד, אנחנו נזכרים שקובי עלה אותה פעם עם WR250 ארבע מהירויות ללא סטרטר, ומחליטים שמתישהו צריך להתמודד איתה. הגיע הזמן.
מישהו חכם אמר פעם "אם אתה אוהב מישהו, שלח אותו לחופשי". אז שלחתי את החברים לטיול, כדי שידעו שאני אוהב אותם, בעודי נאנק תחת עומס העבודה. הם נסעו בקושי וחזרו בפוקס. כל ניסיון להבין מהם איפה ומה קרה, העלה חרס. בלית ברירה, החלטתי להביא דברים בשם אומרם. להלן תיעוד אותנטי מפיו של אריק. אבל כמו תמיד, הסרט של רון יפתח את התיאבון:
קצת באיחור, להלן רשמי טיול מחוה"מ פסח. בבהילו יצאנו ממצרים, כך פותחת ההגדה של פסח. בבהילו גם יצאנו לטיול הזה. לא ממש היה זמן לתכנן והאמת שהכי התאים לנו לצאת לטיול רגוע, על שבילים פשוטים, בנוף שמרחיב את הדעת. אז קבענו לשישי והודעה יצאה ברוח החג - כל דיכפין ייתי ויטייל. אבל דווקא בעניין של כל דכפין קצת נפלנו. אחד בונציה, אחד במלטה, אחד הרחיק עד לוס אנג'לס, עוד אחד דווקא נמצא בארץ אבל האופנוע שלו במכולה בלב ים ושניים אחרונים בחופשת מחלה מתמשכת. ככה יצא שיצאנו רק שלושה לטיול,רון, אריק ואני. על כמות המשתתפים הנמוכה פיצו כמויות המטיילים הרבים שפגשנו בדרך, אבל על זה , בהמשך.
כיאה לעונת המרכז והמזרח יצאנו השבוע לשומרון וליתר דיוק, למרחב שילה. האיזור קלאסי לטיולי אופנועים בהיותו עמוס בהרים גבוהים, ואדיות פורחים והמון שבילים החל משבילי כורכר לבנים ועד שבילוני עיזים וסינגלים משובחים. יצאנו לשטח בהובלת משה רונצקי מתיירות בנימין והמיזם המשובח אקסטרים הרים (ומי שלא מכיר , שילחץ על הקישור, יעשה לייק בפייסבוק ויהנה מכל רגע). השבילים באיזור מסומנים אבל משה הוביל אותנו במיומנות ששמורה רק למי שמכיר כל אבן באיזור וסידר לנו טיול, ללקק את האצבעות. הנה רון, בגרסה המצולמת.
אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי, או ככה לפחות הרגשתי כשחזרתי מחו"ל ושמעתי שכל הדרום שטף. אמנם הייתי במקום עם חורף אמיתי, גשם ושלג אבל שטפונות כמו שלנו אין בשום מקום. לכן, ברגע הראשון שהתאפשר, לקחנו יום חופש ויצאנו לראות מה המצב בגבים ובאפיקי הנחלים, הקלו המים? היה כיף מדברי קשוח ששילב מים ופריחה מדברית מרהיבה. הנה הסרט של רון:
הימים ימי פריחה. במדינה הזו, בשנים כתיקונן, יש חודשיים של חסד בהם הכל פורח וירוק. השנה העסק קצת מוקדם, מצומצם ומשובש אבל החלטנו שנהנה ממה שיש. בהיעדר ימי שישי פנויים, הודענו על חופש בעבודה ויצאנו ביום חמישי לטיול מלא צבעים. סימנו סגול ביומן, העמסנו את האופנועים הכתומים ופנינו אל הדרום האדום. היינו חמישה, רון, אמיר, דורון, אריק ואני, כולם על כתומים 500. מועדון החמש יוצא לטיול!
השבוע חזרנו למדבר אחרי כמעט ארבעה חודשים שלא היינו שם. בחרנו לעשות את האיחוד המחודש באיזור רמת בוקר בואך שיבטה. סרגתי מסלול שערבב שבילים מהירים עם סינגלים, רכיבת "בר בשטח" עם ציר הנפט השחוק, ארכיאולוגיה וחקלאות עתיקה וכמובן נופים מקצה לקצה. איך היה?
בהמשך ישיר להכרזתה של העונה הזו כעונת המרכז, נסענו למה שהוגדר כ"טיול בבקעה". המונח "בקעה" קצת מטעה פה. תכל'ס רוב הזמן נשמנו אוויר פסגות בשומרון ובמדבר שומרון ולעיתים צללנו לעומקה של הבקעה רק כדי ליהנות מהטיפוס המחודש אל הירוק והחום של השומרון. הסרט של רון יסביר הרבה, אני בטוח.
סוף דצמבר תחילת ינואר זה הזמן של הדיונות. מצווה גדולה בקרב רוכבי אופנועי השטח להעלות על נס את מירוץ הדקאר בתקופה זו של השנה ולציין זאת ברכיבת דיונות עד דלא ידע.
חוצמזה, אנחנו כבר אחרי טיוליים בהם כיסינו מספר ק"מ דו ספרתי ברכיבה טכנית ואיטית יחסית והרגשנו שהגיע הזמן לתת למנועים הגדולים להראות מה שהם יודעים.(וגם לנו לא יזיק לשחרר קצת את הקוף).
מראש אני מודיע, זה לא היה טיול רגיל ולכן גם סיפור הדרך לא יהיה רגיל. למרות שעבר חודש מאז שרכבנו בפעם האחרונה, הטעם המתוק של דרך הסוכר מהטיול הקודם עוד נשאר לכולנו בפה והחלטנו לצאת שוב למדבר יהודה. הפעם בדגש גדול עוד יותר על סינגלים, סכינים, נאקבים ושאר הגדרות לשבילים רחבים כרוחב צמיג, בעדיפות לכאלו שתלויים מעל תהום.
והיה כיף גדול. לפעמים התברברנו. לפעמים נפלנו. לפעמים נתקענו. לפעמים הגענו למדרגה שרק בסבלות אפשר לעבור אותה. לפעמים נדרשנו לחבל כדי למשוך חבר מצרה. אבל תמיד הרגשנו את רוח ההרפתקה נושבת במפרשינו ודוחפת אותנו קדימה.
המחשה לכל זה יש בסרט של רון, שהפעם מארח גם את דן כ "מצלמה 2". (ושוב אני מצא עצמי מתנצל על הפסקול, אין לי יד ורגל בנושא...)
תכל'ס, לא אהיה מפורט מדי, רק אגיד שיצאנו ממצוקי דרגות, שבעה אופנועים בכל המנעד שבין דו"ש לבין דו"פ. אחרי סשן קצר על השביל האדום שנוסע עד אלמוג, נכנסנו לשבילי הגמלים שמטפסים צפונה ומערבה. אחרי כמה נפילות להסרת החלודה, הגענו למדרגה שמחיר הטעות בניסיון לא מוצלח לטפס אותה יכול להיות גבוה מאוד שכן תהום לא קטנה נמצאת כמה עשרות סנטימטרים מימין לה. בחרנו בשיטת הסבלות המסורתית (או "הופסה") כדי להעלות את כל שבעת האופנועים את המדרגה.
אשתי בחודש תשיעי. מתקדם. היא רוצה ללדת כבר ואני רוצה לטייל. שנינו מבינים שזה שנשב בבית ונחכה לא יקדם אף אחד מהרצונות שלנו. אז החלטנו לשלב אינטרסים ולזמן גם את החבר מרפי למשוואה. אם אצא לטיול, מרפי כבר יביא את הצירים בדיוק ברגע הלא נכון, לא? זו לפחות הייתה הלוגיקה העקומה שיצרה את הטיול הזה. על הדרך אריק גם הכניס אילוץ של להגיע הביתה עד ארבע וכדי לא לדחוק במזל יותר מדי, תכננתי מסלול קצר יחסית, קצת פחות מ 100 ק"מ אבל כזה שעובר בכמה סוכריות מהסוג שיש למדבר יהודה להציע. יצאנו חמישה. אריק, רון, עמירן (מארח את ההאסקי של דן) ואמיר, שהחליט לתת לנו עוד צ'אנס אחד. הנה הסרט של רון, סוכריה אמיתית:
השבוע יצאנו לטיול ביום חמישי. הלו"ז בימי שישי מלא באילוצים עד קצה האופק אז לקחנו חופש מהעבודה כי כמו שלימדו אותנו בכל סדנא אפשרית - אין דבר כזה "אין זמן", זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. יצאנו שישה: רון, גיל, עמירן, דן, אריק ואני. אמיר נעדר, זה קורה הרבה בזמן האחרון, מספרים שכואבת לו הבטן אחרי שאכל תפוח מורעל אבל אולי זו סתם אגדה, לא יודע. התכנון המקורי היה לצאת מפארק קנדה, דרך הרי ירושלים אל גוש עציון, איזור שלא טיילנו בו בעבר. זה לא בדיוק מה שקרה, אבל נתחיל עם הסרט של רון ואח"כ נעבור לתירוצים....
the gush from Ron on Vimeo. והתירוצים: יצאנו קצת אחרי שמונה בבוקר מלטרון אל פארק קנדה ושם התחלנו "לחפש עניינים" בסינגלים הרבים מסביב לפארק. התחלנו בסינגל השחור, בהובלת עמירן. תחילת יום, לא חם, הרעננות בשיאה והעסק זרם יפה.
את קבוצת זולו שבפייסבוק, אין צורך להציג. סביר שמי שקורא את הבלוג הזה גם מכיר את הקבוצה הנפלאה הזו ואת הפעילות הנפלאה שלה עבור רוכבי אופנועי השטח בישראל בשנתיים האחרונות. יצאנו ליומיים במדבר, כ - 74(!!!) רוכבים מהקבוצה. עבודת הפקה מתוקתקת שנמשכה יותר מחודשיים. עם תתי קבוצות בפייסבוק, מפגשים, טיולי הכנה, אין סוף תדריכים ועוד. בתי המרקחת מדווחים על עלייה פתאומית ולא מוסברת במכירות של "משחה לתחת" ורוכבים רבים מנסים להבין עד היום איך יוצאים ליום רכיבה עם שישה ליטר מים. (תודה ישי, תודה אורן, שיחקתם אותה) הנה הסרט של רון, פותח תיאבון מדברי אמיתי.
הימים חולפים, שנה עוברת. עונת 12-13, עושה ממש כרגע חפיפה עם עונת 13-14 ומעבירה לה את כל הדגשים להצלחה בתפקיד החדש. "הם אוהבים מדבר, אבל גם צפון. סלעים אבל גם פודרה, חולות אבל גם דשדש. בקיצור, זונות של שטח. מה שתתני להם, הם ייקחו ויגידו תודה". "יש אחד שמצלם, תדאגי שיהיה לו מספיק חומר מעניין" "זה עם הצלקת במצח סבל מספיק אצלי, תתייחסי אליו יפה" "לההוא עם תיק הכלים הגדול, תארגני כמה שבילים ארוכים וישרים, כדי שישחרר את ווילי" "אם ההוא עם התפוחים בא לטיול, אל תקחי את זה כמובן מאליו" "זה עם ה XR אמר שהוא מחליף אופנוע, תעזרי לו להוציא את הקשיש לגמלאות" "זה עם האופנוע 250, צריך מסלולים מיוחדים שיתאימו לו" "המג"ד לא מגיע לטיולים, אבל תמיד שומרים לו מקום, כמו אליהו הנביא". לעומת השנה הקודמת, השנה הזו הייתה דלילה יותר בטיולים. רק 13, נקווה שנשפר את המספר בעונה הבאה. לפני שנשפוך עוד מלל, הנה מאסטרפיס סיכום העונה של רון:
סיכום עונת 2013 from Ron on Vimeo.
פה המקום להגיד שמדי טיול ניטש ויכוח עז בנושא הפסקול שילווה את הסרטון. הויכוח ניטש בין שוחרי הפופ העכשווי לבין אלו בעלי הטעם הטוב באמת. כדי שלא נריב גם בסיכום העונה, טרח רון והכין עוד סרט, הפעם פופי וטראשי, כדי שגם חובבי הז'אנר יבואו על סיפוקם. הריהי לפניכם.
(מי שיהיה נחמד ויעדכן בתגובות לבלוג איזו גרסה הוא מעדיף, מובטח לו גן עדן עוד בעולם הזה).
ולסיכום במספרים: 14 ימי רכיבה ב 13 טיולים (אחד דו יומי), 12,677 ק"מ מצטברים אבל רק פנצ'ר 1 (וגם הוא תוקן עם תולעת בשנייה ורבע), 5 תקיעות מכניות (2 בהאסקי זצ"ל, 2 ב TM יבדל"א ו 1 בהוסא שהתארח), 145 ק"מ בממוצע ליום רכיבה (בדיוק כמו בשנה קודמת!), 6 משתתפים בממוצע לטיול, 900 ליטר דלק. זה עבד גם בשנה שעברה אז נסיים ב 1 אלוהינו ונקווה שיהיה איתנו גם בעונה הבאה.
